<h1>פסקי או"ז — יבמות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ח"י נשים פוטרות צרותיהן מן הייבום ומן החליצה וצרות צרותיהן. ט"ו דמתניתין, וסוטה ואמו אנוסת אביו שהיא כלת אביו.
ומספקא לאבא מרי זצ"ל, המגרש את האשה ואמר לה "הרי את מותרת לכל אדם על מנת שלא תינשאי לפלוני", דקיימא לן בפרק המגרש ד[ל]כולי עלמא שריא ולאותו פלוני אסירא. ועתה אם נפלה לפני אותו פלוני לייבום, ספק אם פוטרת צרתה.
אסור אדם בבתו מאנוסתו, בבת בתו ובת בנו מאנוסתו, בבתו מאשתו, בבת בתו ובת בנו, ובבת אשתו שאינה בתו ובבת בנה, ובבת אנוסתו שאינה בתו, ואם אנוסתו ואחות אנוסתו. ולאחר מיתת אנוסתו מותר בשלשתן. וחמותו ואם חמותו ואם חמיו, ואחותו מאמו, ואחותו מאביו, ואחותו מאנוסה. ומותר מן התורה באחותו משפחה ונכרית. ולא ידענא אם שייך לגזור בה מדרבנן. פר"ח זצ"ל דהני מילי משפחת אחרים אבל משפחתו דקיימא לן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (ו)אחיו הוא לכל דבר. ור"י אלפס זצ"ל כתב כדבריו משמיה דרב נטרונאי גאון זצ"ל. וכתב דגאון אחר מספקא ליה. הילכך עבדינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת, ואסור בשפחה ובבת חורין, ולא ירית, ולא ירתי ליה.
אחות אביו בין מן האב בין מן האם, ואחות אמו בין מן האב בין מן האם, ואחות אשתו בחיי אשתו ומשעה שקידש את אשתו נאסר באחותה. אשת אחיו מן האב כשהניח זרע. אשת אחיו מאמו. אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלתו. ואמו. ואשת אביו. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. ואשת אחי אביו אסורה מדאורייתא, ומן האם מדרבנן. ואלו הן שניות, אם אמו, אם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, וכלת בנו וכלת בתו. בת בן בנו ובת בת בנו, ובת בת בתו, בת בן בתו, בת בן בן אשתו ובת בת אשתו. בת בן אשתו. אם אם חמיו ואם אם חמותו. ואלו שיש להם הפסק, אשת אחי האם מן האב, (האם מן האב,) ואשת אחי האב מן האם, וכלת בתו, ואשת אבי אמו. ואשת אחי האם מן האם, פירוש לא אסרו אלא אלו, (אבל) [ולא] אשת אחי אם האם לא מן האב ולא מן האם, ולא אשת אחי אבי האב מן האם, ולא כלת בת בתו, ולא אשת אבי אבי אמו. אבל שאר האסורות בין למעלה בין למטה אסורות עד סוף כל הדורות.
אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו. פסק רבינו חננאל זצ"ל ושאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהלכה כאמימר. ואסור באשת חמיו ובאשת חורגו.
<h2>דף ב:</h2>
איילונית ודאי לא בעיא גיטא. ספק איילונית בעיא גיטא. המקדש את האשה סתם ונמצאו בה מומין תצא. פר"י זצ"ל בפרק המדיר, וצריכה גט.
<h2>דף ג.</h2>
יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם, והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינן לאטעויי [ליה] שנאמר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", מטעינן ליה. ואי לא, כפינן ליה בשוטי וחליץ. כך פסק רבינו שלמה זצ"ל. וכן פסיק ריב"ן זצ"ל, והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה לייבם והיא אינה רוצה להתייבם, שאין כופין אותו כלל לחלוץ, אלא שבקינן ליה ומייבם. וכן סובר רבינו יצחק זצ"ל בזמן הזה שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם. והיכא שהוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה, אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל. ורבינו תם זצ"ל פסק שבזמן הזה מצות חליצה קודמת, ואפילו שניהם רוצים להתייבם, והם סתם בני אדם דלא בריר לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כופין אותם במילי ומבקשים אותם ומרחקים אותם מן היבום. אבל אי הוי בריר לן וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כגון רבי יוסי בן חלפתא, אם רוצים לייבם אין מוחין בידם. ואם רוצים לחלוץ אע"ג דברור לנו וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, אפילו הכי אין כופין אותם לייבם, ומניחים אותם לחלוץ. כתב הרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשום זצ"ל היבם אומר איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתני לי כך וכך, אין מניחין אותו לדוחקה לשום דבר, אלא כופין אותו לחלוץ לה. משמע מפירוש רש"י זצ"ל דוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלת כתובתה וכן פי' ריב"ן זצ"ל.
<h2>דף י:</h2>
אחד מן האחין שחלץ ליבמה, בין הוא בין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על צרתה כרת דכוליה ביתא בלאו קאי. הילכך אם קידש הוא או אחד מן האחין את החלוצה או את הצרה תפסי בה קידושין וצריכה (חליצה) [גט].
<h2>דף יא.</h2>
מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ואין צרת חלוצה אסורה אלא שהיתה צרתה מאחיו, אבל אם אחר שחלץ לה נישאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת או גירשה ההיא צרה שריא ליה. ואחות חלוצתו חולצת ולא מתייבמת. ואחות גרושתו יוצאה בלא חליצה. ואם מתה גרושתו ואחר כך מת אחיו, או חולצת או מתיבמת, דקיימא לן מיתה מפלת. והבא על צרת חלוצתו אין הוולד ממזר.
ח"י נשים פוטרות צרותיהן מן הייבום ומן החליצה וצרות צרותיהן. ט"ו דמתניתין, וסוטה ואמו אנוסת אביו שהיא כלת אביו.
<h2>דף יא:</h2>
חורגת הגדילה בין האחין מותרת להנשא להן. ובירושלמי אוסר. ופירש רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם ר"י זצ"ל דהירושלמי מיירי כגון שהחורג הוא לבדו בבית [אחר], וטועים עכשיו לומר שהוא בנו, ולית ליה קלא. אבל כשגדילים בבית אחד, אז אית ליה קלא ושרי. ואסור אדם בשומרת יבם של אביו. ואסור אדם באשת אביו מן האירוסין, ואפילו היא חייבי לאוין דתפסי בה קידושין. ואסור לאדם להחזיר גרושתו משנתארסה. ואם החזירה הוולד כשר. והני מילי ישראל, אבל כהן הוולד חלל. מותר אדם בחמות אחותו.
הבא על אשתו שזינתה לוקה. גרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה.
<h2>דף יב:</h2>
אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית, ואפילו הכיר בה, ואפילו בתו איילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו, כולן מותרות.
אין קידושין תופסין בנפל.
בנים הרי הם כסימנים. ומשעת הריון הויא גדולה, ואפילו לא הביאה סימנים.
<h2>דף יג.</h2>
אחות אביו בין מן האב בין מן האם, ואחות אמו בין מן האב בין מן האם, ואחות אשתו בחיי אשתו ומשעה שקידש את אשתו נאסר באחותה. אשת אחיו מן האב כשהניח זרע. אשת אחיו מאמו. אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלתו. ואמו. ואשת אביו. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. ואשת אחי אביו אסורה מדאורייתא, ומן האם מדרבנן. ואלו הן שניות, אם אמו, אם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, וכלת בנו וכלת בתו. בת בן בנו ובת בת בנו, ובת בת בתו, בת בן בתו, בת בן בן אשתו ובת בת אשתו. בת בן אשתו. אם אם חמיו ואם אם חמותו. ואלו שיש להם הפסק, אשת אחי האם מן האב, (האם מן האב,) ואשת אחי האב מן האם, וכלת בתו, ואשת אבי אמו. ואשת אחי האם מן האם, פירוש לא אסרו אלא אלו, (אבל) [ולא] אשת אחי אם האם לא מן האב ולא מן האם, ולא אשת אחי אבי האב מן האם, ולא כלת בת בתו, ולא אשת אבי אבי אמו. אבל שאר האסורות בין למעלה בין למטה אסורות עד סוף כל הדורות.
אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו. פסק רבינו חננאל זצ"ל ושאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהלכה כאמימר. ואסור באשת חמיו ובאשת חורגו.
<h2>דף יד.</h2>
אדם שפירש ממאכלים שנראה לו איסור, יש לסמוך על אותו שנוהג בו היתר שלא יאכילנו.
<h2>דף טז:</h2>
גוי שקידש בזמן הזה אין חוששין לקידושיו. אבל ישראל משומד שקידש חוששין לקידושיו.
<h2>דף יז.</h2>
גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר, אותו הבן מותר לבא בקהל, דאין ממזרות בגוים, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
אומר רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל שאין צריך להתרחק ממשפחות שאינם ידועות. ולאבא מרי זצ"ל נראה שצריך להתרחק ממשפחות שאינן ידועות.
<h2>דף יז:</h2>
שומרת יבם שמתה מותר באחותה ואסור באמה. ויבמה שנפלה לפני שני אחין וקידש אחד מהם את אחותו אומרים לו למקדש "המתן עד שאחיך יחלוץ או ייבם". ואז יכנוס המקדש את אשתו. ואם כנס המקדש אין אומרים לו "המתן מלבעול". וכיון דקיימא לן יש זיקה אפילו בתרי אחי הילכך אשת אחיו שלא היתה בעולמו בזיקה, חולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף יט.</h2>
שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. נתן גט למאמר ולא לזיקתו בפירוש, הותרה צרתה, והיא אסורה דמיחלפא בנתן לה גט סתם.
<h2>דף כ:</h2>
חייבי לאווין תפסי בהו קידושין. וביבמה לשוק צריך עיון. חייבי כריתות ומיתת בית דין לא תפסי בהו קידושין, לבד מנידה וסוטה דתפסי בהו קידושין.
<h2>דף כא.</h2>
חורגת הגדילה בין האחין מותרת להנשא להן. ובירושלמי אוסר. ופירש רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם ר"י זצ"ל דהירושלמי מיירי כגון שהחורג הוא לבדו בבית [אחר], וטועים עכשיו לומר שהוא בנו, ולית ליה קלא. אבל כשגדילים בבית אחד, אז אית ליה קלא ושרי. ואסור אדם בשומרת יבם של אביו. ואסור אדם באשת אביו מן האירוסין, ואפילו היא חייבי לאוין דתפסי בה קידושין. ואסור לאדם להחזיר גרושתו משנתארסה. ואם החזירה הוולד כשר. והני מילי ישראל, אבל כהן הוולד חלל. מותר אדם בחמות אחותו.
ירושלמי, תני, בר קפרא מוסיף אם אבי אמו ואם אבי אביו לאיסורא. ומותר אדם באלמנת בעל אמו ובבתה ובאחותה ובאמה ובאנוסת בנו ובבת אנוסתו ובאנוסת אחיו. ומותר באלמנת בן אחותו ובבת בן אחותו. נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו. ומותר אדם באחות אם חמותו ובאם חמיו, ובאם אשת אחיו, ובאם אשת בנו, ובאם אשת אביו, ובאם אשת אחי אביו, ובאם אמו, ובאחות אם אביו, ובאחות אשת אחי האב מן האם, ובאחות אשת אחי האם מן האב.
<h2>דף כא:</h2>
אחות אביו בין מן האב בין מן האם, ואחות אמו בין מן האב בין מן האם, ואחות אשתו בחיי אשתו ומשעה שקידש את אשתו נאסר באחותה. אשת אחיו מן האב כשהניח זרע. אשת אחיו מאמו. אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלתו. ואמו. ואשת אביו. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. ואשת אחי אביו אסורה מדאורייתא, ומן האם מדרבנן. ואלו הן שניות, אם אמו, אם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, וכלת בנו וכלת בתו. בת בן בנו ובת בת בנו, ובת בת בתו, בת בן בתו, בת בן בן אשתו ובת בת אשתו. בת בן אשתו. אם אם חמיו ואם אם חמותו. ואלו שיש להם הפסק, אשת אחי האם מן האב, (האם מן האב,) ואשת אחי האב מן האם, וכלת בתו, ואשת אבי אמו. ואשת אחי האם מן האם, פירוש לא אסרו אלא אלו, (אבל) [ולא] אשת אחי אם האם לא מן האב ולא מן האם, ולא אשת אחי אבי האב מן האם, ולא כלת בת בתו, ולא אשת אבי אבי אמו. אבל שאר האסורות בין למעלה בין למטה אסורות עד סוף כל הדורות.
אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו. פסק רבינו חננאל זצ"ל ושאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהלכה כאמימר. ואסור באשת חמיו ובאשת חורגו.
<h2>דף כב.</h2>
אסור אדם בבתו מאנוסתו, בבת בתו ובת בנו מאנוסתו, בבתו מאשתו, בבת בתו ובת בנו, ובבת אשתו שאינה בתו ובבת בנה, ובבת אנוסתו שאינה בתו, ואם אנוסתו ואחות אנוסתו. ולאחר מיתת אנוסתו מותר בשלשתן. וחמותו ואם חמותו ואם חמיו, ואחותו מאמו, ואחותו מאביו, ואחותו מאנוסה. ומותר מן התורה באחותו משפחה ונכרית. ולא ידענא אם שייך לגזור בה מדרבנן. פר"ח זצ"ל דהני מילי משפחת אחרים אבל משפחתו דקיימא לן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות (ו)אחיו הוא לכל דבר. ור"י אלפס זצ"ל כתב כדבריו משמיה דרב נטרונאי גאון זצ"ל. וכתב דגאון אחר מספקא ליה. הילכך עבדינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת, ואסור בשפחה ובבת חורין, ולא ירית, ולא ירתי ליה.
רב נחשון גאון זצ"ל וספר "בשר על גבי גחלים" ותשובות רבותינו פוסקים דינים, דיבם שהיה משומד בשעת קידושי אחיו, ועדיין כשמת אחיו הוא עומד בשמדותו, אינו זוקק את אשת אחיו לייבום ופטורה לשוק בלא חליצה ואפילו חזר אחר מיתת אחיו לא משגחינן ביה. ולפירוש רבינו חננאל זצ"ל אפילו היה יהודי בשעת נישואי אחיו, אם היה משומד בשעת מיתת אחיו, אינו לא חולץ ולא מייבם. אשת המשומד מתייבמת. גליון. צריך עיון בספר מה שכתב אפילו עובד עבודה זרה זוקק, ואע"ג שאפשר לחלק בין עובד עבודה זרה למשומד גמור.
מי שמת והניח בן או בת, ואפילו הם ממזרים, אשתו פטורה מן היבום.
אדם שבעל שפחתו וילדה, עבדינן כדברי האלפסי הכתובים לעיל בתחילת המסכתא. ואפילו הוא אומר "שיחררתיה ובעילת זנות בעלתי" לא מהימן. דבכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו שלכך נתכוין, אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך.
<h2>דף כג.</h2>
גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר, אותו הבן מותר לבא בקהל, דאין ממזרות בגוים, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
<h2>דף כד:</h2>
קיימא לן כפירוש רבינו חננאל זצ"ל ורבינו תם זצ"ל והלכות גדולות, דלעולם אין מוציאין אשה מבעלה על ידי שום קול אלא עד שיראו כמנהג המנאפים. והיכא שהבעל הוציאה על ידי קלא דפסיק, הרי זה החשוד לא יכנוס. ואפילו אפסקיה אחר לקלא, פירוש שאחר שגירשה בעלה נישאת לאחר קודם לחשוד. ואם כנס לא יוציא אע"ג דאין לה בנים מן החשוד. ואם באו עידי טומאה אע"ג דיש לה בנים תצא. אבל אם הוציאה על ידי קלא דלא פסיק, אפילו אם כנס החשוד יוציא אם אין לו בנים. ואי אפסקיה אחר לקלא לא תצא. ואם יש לה בנים אפי' לא אפסקיה אחר לא תצא. ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים מן החשוד תצא. כשיצא הקול יום וחצי ולא יצא תוך כך קול אחר לומר "שקר הלעז" הוי קלא דלא פסיק, וכגון דליכא אויבים.
אשה שנסתרה עם הנואף ואמרה נטמאתי באונס אינה נאמנת. ואם אמרה נטמאתי ברצון נאמנת לאסור עצמה על בעלה. ואם יש רגלים לדבר שמשקרת, כגון שרצה בעל הבית לאכול דבר המסוכן, כגון מה שאכל ממנו נחש, ולא הניחו הנואף. או שהיה אפשר לנואף להטמן וכשראה לבעל הבית פרטיה להוצא וערק, אינה נאמנת. דאם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול בעל הבית ולימות, וגם לא היה בורח אלא נטמן.
ואשה שהלכה בדרך עם יהודי אחד, ואחר כך נלוה עליהם יהודי אחר, ואמרה האשה שהאחד תקפה והשני טימאה באונס. זה היה מעשה והתירה ראבי"ה זצ"ל. אשה ישראלית שהלכה מרצונה עם הגוים ושהתה שם שלשה ימים בביתם והוציאוה משם על ידי שוחד, התירה רבינו יואל זצ"ל לבעלה.
צריך אדם ליזהר בזמן הזה שלא יאמר לאשתו בפני שנים "אל תסתרי עם פלוני". שאם תיסתר בפני שנים אין לה תקנה בזמן הזה ואסורה עליו עולמית דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה. ואם אמר לה, ימחול לה קודם סתירה. דאילו אחר סתירה או אחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אינו יכול למחול. ואפילו בינו לבינה אל יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני, דשמא איתא לדרבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש דאמרי דאיכא קינוי על פי עצמו. והיכא דיש עידי קינוי ועידי סתירה ואפילו עבד או שפחה אומרים ראיתיה שנטמאת באותה סתירה נאמנים לאוסרה ולהפסידה כתובתה. אבל חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה נאמנים לאוסרה ולא להפסידה כתובתה.
אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה אומר איני יודע, וכל שכן אם מכחישו, לא מהימן אא"כ בידו. ולרבא אפילו אין בידו עכשיו הואיל והיה בידו מעיקרא וכגון דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה. אבל אם הוא שותק מהימן אע"ג דלא היה בידו מעולם. ומי שלא קינא לאשתו ואמר לו עד אחד שאשתו זינתה, אי מהימן עליה כבי תרי ושותק אשתו אסורה, אבל אי מכחישו או אומר איני יודע אשתו שריא ואע"ג דשותק.
<h2>דף כה.</h2>
המביא גט ממדינה למדינה בבבל או [ממדינה למדינה] בארץ ישראל וכל שכן מבבל לארץ ישראל או מארץ ישראל לבבל צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, הילכך לא ישאנה. המעיד לאשה על בעלה [ואמר] (ו)מת הרגתיו הרגנוהו, לא ישא את אשתו, הא לאחר תינשא. אשה שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאה לחכם להתיר לה, ולא מצא פתח לחרטה ואסרה, לא ישאנה. וכולן שהיו להם נשים בשעת מעשה, ומתו אחר כן או נתגרשו, כגון דהוה להו קטטה מעיקרא, או לא הוה להו קטטה אלא אחר כך וארגילה איהי הקטטה, מותרות אלו לינשא להם. וכולם אם כנסו בדרך שאסרום חכמים לא יוציאו. וכולן שנישאו לאחרים ומתו בעליהן, מותרות לינשא להם. וכולם מותרות לבניהם ולאחיהם של אלו ואינן אסורות אלא להם לבד.
פר"ח זצ"ל גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. ע"כ. והאלפסי כתב מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תינשא דאין אדם משים עצמו רשע. וש"מ דרשע פסול לעדות אשה. ובמסיח לפי תומו כשר דלא גרע מגוי. עד כאן. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל כתב דרפיא בידיה, דכיון דיודע בטיב ישראל דילמא איערומי קא מערים וכוונתו להעיד. פסק רבינו אב"ן זצ"ל דקטן המסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה דווקא. ולא באיסורא דאורייתא אלא בעדות אשה. וכן בשבויה מסיח לפי תומו כשר ואפילו גוי או גויה או עבד. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסיח לפי תומו. אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עליה אפילו להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו. מה שאין כן בשאר מילי דרבנן, דבעודן קטנים הימינהו רבנן בדרבנן אפילו להעיד. ודוקא כשמעיד עשיתי מעשה, כגון עד כאן היינו באים בשבת או בדקתי את החמץ. אבל שלא על ידי מעשה אינו נאמן אפילו בגודלו מה שראה בקוטנו ואפילו בדרבנן.
<h2>דף כו.</h2>
הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. ולא איתבריר לי בהא אם יוציא אם לאו. הבא על חמותו או על אחות אשתו לא פסל את אשתו, ואשתו שריא ליה.
<h2>דף כו:</h2>
וחליצה פסולה נראה דקיימא לן כשמואל דאינה צריכה לחזר. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל עשה מעשה והצריך חליצה פסולה לחזר על כל האחין. פירש רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל דלא מיקריא חליצה פסולה אלא היכא דקלישא זיקתה, אבל חליצת חייבי עשה וצרת מחזיר גרושתו וכיוצא בהם, או שטעו בחליצה שאינה חליצה כלל ולא איקלישא זיקתה על ידי כן, אין חליצה כזו צריכה לחזר על כל האחין.
<h2>דף כז.</h2>
יבם שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד, ונתן גט לזיקת אחת מהן, אסור בשתיהן. עשה מאמר באחת מהן, מותר בה ואסור בצרתה. נ(ו)תן גט לזו וגט לזו, אסור בקרובות שתיהן, וחליצה לאחת מהן. נתן גט לאחת מהן אסור בקרובות שתיהן וחולץ לצרה ותיפטר בעלת הגט. עשה מאמר בזו ומאמר בזו, נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחולץ לאחת מהן. וכן שני יבמין ליבמה אחת נתן לה גט אחד מהם נאסרה על שניהם. והנותן גט אסור בקרובותיה, והשני מותר בקרובותיה. עשה בה אחד מהם מאמר, הוא מותר בה והשני אסור בה. נתנו לה שניהם גט, שניהם אסורים בקרובותיה. עשו בה שניהם מאמר צריכה גט משניהם וחליצה.
<h2>דף כז:</h2>
ארבעה אחים, ושנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות בבת אחת, כגון שהותזו ראשיהם כאחת, דקיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. ואם קדמו וכנסו יוציאו. מתו בזה אחר זה ולא ידעינן איזה מת ראשון, הרי אלו חולצות. ואם קדמו וכנסו הכונס ראשונה מוציא, והכונס באחרונה מקיים. [אבל אי] ידוע לנו איזה מת ראשון, האחד חולץ לשניה, והאחר מייבם הראשונה. ואם חלץ לראשונה השניה אסורה להתייבם, אלא חולצת גם היא. היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה, וכגון שהיתה חמותו, אסור בה ומותר באחותה, והשני אסור בשתיהן. וכגון שנפלה הך דאינה חמותו תחילה, אבל אם נפלה חמותו תחילה החתן מייבם הך דאינה חמותו ואידך מייבם חמותו.
<h2>דף כח:</h2>
שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בנה, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות.
<h2>דף כט.</h2>
שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר, ואחר כך מת השני, מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה. שני אחים נשואים שתי יתומות קטנות או שתי חרשות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה. גדולה וקטנה, [מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה. מת בעלה של גדולה] מלמדין את הקטנה שתמאן בו.
<h2>דף ל.</h2>
שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית, מת אחד מבעלי אחיות, ועשה נשוי נכרית מאמר באשתו, או אפילו לא עשה בה מאמר, נכרית חולצת ולא מתייבמת.
כל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבא עליה בשעת נפילה אסורה עולמית, ואפילו לא אידחיא מהאי ביתא לגמרי, ואפילו איחזיא ליה בנפילה ראשונה, ואפילו לא מיתסרא אלא מחמת זיקה דרבנן.
<h2>דף לא:</h2>
שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. נתן גט למאמר ולא לזיקתו בפירוש, הותרה צרתה, והיא אסורה דמיחלפא בנתן לה גט סתם.
<h2>דף לג:</h2>
אשת ישראל שנבעלה לאחר (ברצונו) [ברצונה] וסבורה שהוא בעלה, הוי אונס ושריא לבעלה. ומפרישין אותה שלשה חדשים שמא מעוברת היא. ואם היתה קטנה שאינה ראויה לילד, או שהיתה תדירה תחילה לשמש עם בעלה דהשתא לא נוכל להבחין בהפרש, מחזירין אותה מיד והוולד תלינן בבעלה להכשיר. הילכך ישא אדם בת דומא ולא ישא דומא.
<h2>דף לה.</h2>
אנוסה ומפותה ושבויה שנפדית וקטנה שנתגרשה צריכות להמתין שלשה חדשים. אבל הגיורת שנתגיירה והשפחה שנפדת או שיצתה בשן ועין וקטנה שזינתה או שמיאנה אינן צריכות להמתין שלשה חדשים. ויש אומרים שיש במדרש, גר וגיורת שנשאו יחד בגויותם לא יתקיימו יחד בגירות, פן יחזרו לסורן. ומעשה הוה והפרידום. ולא ידע (ז)ר"י למה הוצרך לעשות כן. וגם מהרשב"ם מנוחתו כבוד שמע שמותר.
<h2>דף לה:</h2>
הכונס את יבמתו תוך שלשה חדשים ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהוולד של קיימא יוציא ואינה צריכה לא גט ולא חליצה, וחייבים בקרבן. ואם אין הוולד של קיימא יחזור ויבעול לשם יבום, ואחר כך אם רצה מקיימה אם רצה מגרשה בגט. אבל אם בא לגרשה ולא בעל אחר שהפילה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו. הכי הילכתא אי קיימא לן כמתניתין. אבל אי קיימא לן כרבי אליעזר, אפילו אין הוולד של קיימא אסור לו לקיימה ומוציא בגט כדברי רש"י זצ"ל. והרב ר' יצחק בן הרב ר' מאיר זצ"ל מצריך אף חליצה עם הגט. ואם אחר שלשה חדשים כנסה והוולד של קיימא, יוציא ואינה צריכה לא גט ולא חליצה, ופטורין מן הקרבן. ואם אין הוולד של קיימא יקיים אף לרבי אליעזר וכדפרישית.
החולץ למעוברת והפילה, חליצת מעוברת לא שמה חליצה, ולא הותרה לא היא ולא צרתה בזו החליצה. ואעפ"כ אסור בקרובותיה מדרבנן. וכן ביאת מעוברת לאו שמה ביאה ואם בא לפוטרה בגט חוזר ובא עליה אחר שהפילה. [מיהו לא איתבריר לי] אם חלץ לצרה או אם חלץ אותה שבעל, אם הותרה בחליצתה אע"פ שלא חזר ובעל לאחר שהפילה.
<h2>דף לו:</h2>
בן יום אחד שכלו לו חדשיו בודאי, כגון שבא עליה ופירש עד חודש ימים, ואז חזר ובא עליה, והוכר עוברה לסוף שני חדשים לביאה שניה, הרי הדבר ידוע שמביאה ראשונה נתעברה. או שבא עליה ופירש ולא בא עליה, וילדה לרע"ג ימים, זוקק את אשת אחיו ליבום אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, ופוטר את אמו מן הייבום אם נולד אחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ואפילו הוא גוסס. והיכא דלא ידענא אי כלו חדשיו אי לאו ומת בתוך שלשים יום או ביום שלשים צריכה חליצה. ואם נתקדשה לישראל בלא חליצה חולץ לה היבם, וכונסה המקדש. נתקדשה לכהן מקיימה בלא חליצה. נישאת ויש לה בנים לא תצא. ואם היבם קמן ספק אם חולצת או לא. כך היא הלכה לפירוש רש"י זצ"ל וכן ר"י זצ"ל. אבל רבינו תם זצ"ל [אומר], דווקא מת ביום שלשים ועברו עליו שבעה חדשים, וכגון שנפל מן הגג או שאכלו ארי ולא פיהק ומת. אבל תוך שלשים אפילו קידשה תוך שלשים, אפילו קידשה כהן או נישאת ויש לה בנים תצא. גליון. וזה לשון אור זרוע גדול. תנן בן יום אחד שכלו לו חדשיו זוקק את אשת אחיו לייבום ופוטר את אמו מן הייבום ואפילו הוא גוסס. והיכא דלא ידענא אי כלו לו חדשיו אי לאו ומת בתוך שלשים יום או ביום שלשים צריכה חליצה. ואם נתקדשה בלא חליצה, אם ישראל קידשה חולץ לה היבם וכונס אותה המקדש. ואם כהן קידשה מקיימה בלא חליצה. ואם נשאת ויש לה בנים לא תצא, ומקיימה בלא חליצה, מידי דהוה אכהן שקידשה, שמקיימה בלא חליצה דסמכינן אדרבנן. מיהו היכא שהיבם קמן שמא חולצת. או שמא אפילו הכי מקיימה בלא חליצה כדי שלא להוציא לעז על בניה. כך היא הלכה לפי גירסת רש"י ותוספות ר' יצחק זצ"ל. אבל ר"ת זצ"ל אומר דווקא שמת ביום שלשים, אבל אם מת בתוך שלשים אפילו קידשה כהן חולצת. ואם נשאת בלא חליצה יש לה בנים תצא. עכ"ל אור זרוע גדול.
שומרת יבם שנתקדשה בלא חליצה, אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט ומותרת ליבם. ומי שקידשה אסורה לו עולמית. אבל אם נשאת בלא חליצה אפילו יש לה בנים תצא מזה ומזה.
<h2>דף לז.</h2>
קידש תוך שלשה חדשים וברח, עירוקיה מיסתייה. ואם לא ברח צריך למיכפייה ליתן גט, ואינו מועיל שאנו נבריח אותו.
מעשה ביהודי אחד שהביא בכתבו שאמו היתה מינקת בבית יהודי אחד ונתעברה הימנו וילדה, והיתה אומרת לכשר נבעלתי. והוא הביא עדים שקודם שנתעברה הימנו אמו זמן גדול היתה אמו בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת. אך אין העדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה, אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה ובחזקת מותרת, וגם מכח אותה חזקה נישאת לבעלה שני אחר המעשה. והכשיר רבינו חיים כהן מטעם שהיתה בחזקת מותרת. אך שאין אנו יודעים אימת הותחלה החזקה. וגם כיון שהיא אומרת שהיתה גרושה באותה שעה, נאמנת לגבי ולד אפילו ברוב פסולים אצלה. וגם היו שני עדים ודאין, האחד מעיד לפניי הובא לה גט קודם המעשה לפני הקהל זמן גדול והותרה להנשא על ידו. והאחד מעיד שראה ביד האשה קודם מעשה גט והיתה מראה לכולם ואומרת בזה נתגרשתי. ולא היה אדם מכחישה, אך הוא עצמו לא ידע לקרותו. אבל כל מי שראה אותו היה מודה לדבריה. זה נראה בעיני הרבה עדות, ואפילו לא היה יותר כי אם זה. כל שכן שיש חזקה והיא שאמרה גרושה הייתי. ואב ואם כשני עדים לגבי ולד. והאם כעד אחד להכשיר הולד. ודבר גדול אמר רבה תוספאה, דאמר אישתהי הוולד, והיינו מיעוט שאינו מצוי כלל, ולא פסלינן הוולד. ועוד במקום שיכול לבא כל שעה שירצה כיוצא באותן מקומות, אפילו אומרת על העובר ממזר הוא, אין לנו להאמינה. עכ"ל. ועוד האריך בפנים [סי' תרנ"ז] הרבה, ויצא הדבר להיתר והתירו לגמרי כדבריו.
<h2>דף לח.</h2>
היבם זוכה בנכסי אחיו המת, וכתובתה על נכסי בעלה הראשון. ויכול היבם למכור בנכסיו בלא רשותה. לא היו נכסים למת כל נכסי היבם משועבדים לכתובתה, ואינו יכול למכור בלא רשותה. והיכא שחלץ לה מחמת שנתנה אמתלא לדבריה לפירוש רש"י זצ"ל שקלא כתובתה, וכל שכן היכא שהיא רוצה להתייבם והוא אינו רוצה לייבמה. אבל היכא שבלא אמתלא אינה רוצה להתיבם וחלץ לה לא שקלא כתובתה, ולדברי רבינו תם זצ"ל יש לה כתובה. והיכא שהיבם מייבם, חייב לכתוב לה כתובה. ולשון הכתובה כתוב בפנים.
<h2>דף לט:</h2>
יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם, והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינן לאטעויי [ליה] שנאמר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", מטעינן ליה. ואי לא, כפינן ליה בשוטי וחליץ. כך פסק רבינו שלמה זצ"ל. וכן פסיק ריב"ן זצ"ל, והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה לייבם והיא אינה רוצה להתייבם, שאין כופין אותו כלל לחלוץ, אלא שבקינן ליה ומייבם. וכן סובר רבינו יצחק זצ"ל בזמן הזה שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם. והיכא שהוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה, אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל. ורבינו תם זצ"ל פסק שבזמן הזה מצות חליצה קודמת, ואפילו שניהם רוצים להתייבם, והם סתם בני אדם דלא בריר לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כופין אותם במילי ומבקשים אותם ומרחקים אותם מן היבום. אבל אי הוי בריר לן וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כגון רבי יוסי בן חלפתא, אם רוצים לייבם אין מוחין בידם. ואם רוצים לחלוץ אע"ג דברור לנו וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, אפילו הכי אין כופין אותם לייבם, ומניחים אותם לחלוץ. כתב הרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשום זצ"ל היבם אומר איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתני לי כך וכך, אין מניחין אותו לדוחקה לשום דבר, אלא כופין אותו לחלוץ לה. משמע מפירוש רש"י זצ"ל דוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלת כתובתה וכן פי' ריב"ן זצ"ל.
יבם ויבמה שבאו לחלוץ, אין ב"ד נזקקין להם אא"כ מכירין אותו שהוא אחיו של מת מן האב. לפיכך העדים שבאו לכתוב גט חליצה, כיון דיודעים שחלצה כותבין אע"פ שאין מכירין. והא דכותבין "ואישתמודענוהי", משום שסומכין על בית דין שחלצו לפניהם שלא נזקקו לחליצה עד שהכירוהו שהוא אחיו של מת מאביו. וכתב רבינו שמחה זצ"ל שאין כותבין אא"כ מכירין, דחיישינן לב"ד טועין שחלצו בלא הכרה. ועוד כתב בשעת הדחק שהיבם רוצה לילך למדינת הים ולא מצינו עדים המכירין, סומכין אדרב הונא וחולצין אע"פ שאין מכירין, ואחר כך תחזר אחר עדים המכירין. וגט חליצה אינו בא להתירה שכבר התירתה חליצתה [אינו בא] אלא לראייה שחלצה לינשא ולגבות כתובתה מנכסי בעלה המת. ואם יש לה עידי חליצה ניסת על פיהם וגם גובה כתובתה בלא גט חליצה.
גט חליצה שבא לכותבו כתיבה מזויינת כהלכתה ולא קטועה אלא ככתב הגט, צריך שירטוט, וכתב האלפסי דצריך לשרטטו במסרגלא ולא בדיותא. ואם כותבו כתיבה קטועה אינו צריך שירטוט, כך פירש רבינו שמחה זצ"ל. וכתב האלפס שצריך לכתוב "במותב תלתא כחדא הוינא" ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודעין להקרות. וכל לשון טופס הגט כתוב בפנים. ורבינו שמחה זצ"ל כתב דאפילו לא כתב "אנחנא דייני" ולא "תלתא", אלא בסתמא דחתימי לתחת וחתימי לתחת תלתא כל חד באפי נפשיה פלוני בר פלוני דיין, שפיר דמי. ולא צריך למיכתב "במותב תלתא" אלא היכא דלא חתימי אלא תרי דצריך למיכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי". וכל שטר שכת' ומעיד על קיום מצוה, כגון גט אשה ושטר חליצה, אנו כותבים במקום "שריר וקיים" "כדת משה וישראל". אבל גיטי ממון ושיעבוד לא שייך בהו אלא לישנא דשריר וקיים.
הרי שהיה ראובן חולה ורוצה לגרש את אשתו שלא תיזקק לייבום, ומיחה בידו שמעון אחיו, ומת ראובן ורוצה שמעון לייבם, אין מניחין אותו, אלא כופין אותו לחלוץ.
<h2>דף מ.</h2>
החולץ ליבמתו הרי זה לא הפסיד חלקו בנכסי אחיו שמת, וחולק בשוה עם שאר אחיו. ואם אביהם של מת ויבם חי הנכסים של אב. הכונס את יבמתו זכה בכל ניכסי אחיו המת, ואפילו אם האב קיים, ואפילו גירשה לאחר מיכן. והיכא שיבם את אשת אחיו הבכור כתב רבינו שמחה זצ"ל שנוטל פי שנים בנכסי אביהם שמת אחר הייבום. אבל בה"ג כתב דהוי ראוי וכן משמע בפר"ח זצ"ל כדברי ה"ג.
<h2>דף מ:</h2>
החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. וגזרו שניות בחלוצה.
מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ואין צרת חלוצה אסורה אלא שהיתה צרתה מאחיו, אבל אם אחר שחלץ לה נישאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת או גירשה ההיא צרה שריא ליה. ואחות חלוצתו חולצת ולא מתייבמת. ואחות גרושתו יוצאה בלא חליצה. ואם מתה גרושתו ואחר כך מת אחיו, או חולצת או מתיבמת, דקיימא לן מיתה מפלת. והבא על צרת חלוצתו אין הוולד ממזר.
<h2>דף מא.</h2>
מתה היבמה יכנוס את אשתו. מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה. מתה אשתו מותר ביבמתו. כתוב בספר המקצועות, גירסת ירושלמי א"ר יוחנן דברי ר"ג המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו מן החליצה ומן הייבום בין שקידשה בחיי אחיו בין שקידשה אחר מותו, ומותרת לכהן. ואם יש לו אח אחר אינה פטורה מן החליצה ומן היבום.
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם [עד] שיהו לה שלשה חדשים מיום מיתת בעלה, ואפילו אם אינה ראויה לילד. חלצו לה אחים תוך שלשה חדשים צריכה להמתין שלשה חדשים משמת בעלה. חלצו לה לאחר שלשה חדשים נישאת מיד. היבמה שכנסה היבם ואמר[ה] "לא נבעלתי" ואין גט יוצא מתחת ידה, כופין (אותן) [אותו] ליבם אפילו למ"ד מצות חליצה קודמת [הואיל] שכבר כנסה. אבל אם הגט יוצא מתחת ידה, שנתן לה גט לזיקתו ואסרה על עצמו עולמית מדרבנן ואמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו לחלוץ. ואפילו אמר "בעלתי" אינה צריכה גט לביאתו, אחר שלשים, אם הוא מודה שלא בעל אפילו אחר שני חדשים כופין אותו שיחלוץ לה. ובפירוש רבינו חננאל זצ"ל [כתוב] אפילו אחר שנים עשר חודש. ואם הוא אומר בעלתי, מבקשין ממנו שיחלוץ לה וצריכה גט לביאתו. אמרה אחר שלשים "נבעלתי", והוא אומר "לא בעלתי", הרי זו יוצאה בגט ואינה צריכה חליצה, אבל צריכה גט לביאתו לבד מגט הראשון שנתן לה לזיקתו. והיכא ששניהם מודים שלא נבעלה אפילו לאחר שלשים יום, דיה בחליצה ואינה צריכה גט. הוא אומר אחר שלשים בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי, אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, צריכה גט לביאתו וצריכה חליצה. יבמה שכנסתה היבם ונפטרה צרתה, ואמרה היבמה לאחר זמן לא נבעלתי, צרתה לא מיתסרה בהכי. מיהו אם שניהם מודים שלא בעל מסתבר דאסורה צרתה.
<h2>דף מא:</h2>
יבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל, מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם. עמדה בדין לאחר שלשה חדשים ונתרצה ליבם וברח מחמתה או מחמת ממון או מחמת מרדין או חלה או הלך למדינת הים, ניזונת משל יבם. אבל אם לא רצה ליבם וברח אינה ניזונת משל יבם. כך פירש רבינו יצחק זצ"ל. ונראה לפי פירושו דהוא הדין אם לא ברח ותבעתו לדין אם נתרצה ליבם מעלה לה מזונות, ואם לאו אינו מעלה לה מזונות. והיכא שנתרצה ליבם, אע"פ שלא עשה בה מאמר, חייב במזונותיה. נפלה לפני יבם קטן, שלשה חדשים הראשונים ניזונת משל בעל, מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעל ולא משל יבם.
בספר המקצועות משם רבינו נתן בן רבינו חנניה גאון זצ"ל כתוב דיבמה שנפלה לפני יבם קטן שניזונת שלשה חדשים הראשונים משל בעלה מכאן ואילך אם ביקשו מקצת ממון מנדוניא שלה ונתנה עליה ערב, נותנים לה על ידי ערב או לתגרין שהיו נושאין ונותנין בהם בשביל מזונותיה עד שיגדל הנער. אם הוא מייבם אותה יחזור אותו הממון למקומו. ואם יחלוץ תגבה ממנו כל מה שכתב לה בין מעט בין הרבה עד גמירא, וצריכה שבועה, שאין יבמה גובה כתובתה אלא בשבועה. ועושין לה תקנה כשם שעושים לנכסי שבוי ולנכסי יתומים, דאמר רב אשי מפקינן איניש דשפי ניכסיה ומעלי ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן, ויהבינן ליה.
<h2>דף מב.</h2>
והיכא שמת היבם שלשה חדשים אחר מיתת הבעל, פסק רבינו תם זצ"ל שצריכה להמתין שלשה חדשים ממיתת היבם.
אנוסה ומפותה ושבויה שנפדית וקטנה שנתגרשה צריכות להמתין שלשה חדשים. אבל הגיורת שנתגיירה והשפחה שנפדת או שיצתה בשן ועין וקטנה שזינתה או שמיאנה אינן צריכות להמתין שלשה חדשים. ויש אומרים שיש במדרש, גר וגיורת שנשאו יחד בגויותם לא יתקיימו יחד בגירות, פן יחזרו לסורן. ומעשה הוה והפרידום. ולא ידע (ז)ר"י למה הוצרך לעשות כן. וגם מהרשב"ם מנוחתו כבוד שמע שמותר.
לא ישא אדם ולא יארס מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואפילו גרושה, עד עשרים וארבעה חדש. ואם נשא או אירס מוציא בגט, ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס. ולא סגי ליה בהפרשה. ואם כהן הוא יוציא ולא יחזיר עולמית. כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים כל זמן שלא תבעה כתובתה. משתבעה כתובתה שוב אין לה מזונות. ואם קידש מעוברת חבירו ומיניקת חבירו וברח, עירוקיה מיסתייה. מת הבן תוך עשרים וארבעה חודש מותרת לינשא. נתנה בנה להניק או שגמלתו מחמת שרוצה לינשא, אסורה לינשא.
<h2>דף מב:</h2>
אפילו בתולה שנתאלמנה מן האירוסין, ואפילו היא עקרה, צריכה להמתין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.
<h2>דף מג:</h2>
ד' אחין שמתו אם רוצה אחד לייבם את כולן ויש לו במה לפרנסם, שבקינן ליה. ואם אין לו במה לפרנסם מייעצים לו שלא לייבם כמו (אם) היה הוא ילד והיא זקינה, הוא זקן והיא ילדה, אומרים לו "מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך", גם כאן אומרים לו כיון שאין לך במה לפרנסם טוב לך שלא תייבם. ואם היבמות מקבלות עליהם כל אחת לפרנס חדשה, או אדם דעלמא מקבל על עצמו לפרנס את כולן, אין מייעצים לו שלא לייבם. ואם נפלו לפניו יותר מארבע, אע"ג דיש לו במה לפרנסם מייעצים לו שלא לייבם. ואם אינו שומע לעצתינו אין מוחין בידו, אפילו אין לו במה לפרנסם.
מי שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד, חולץ או מייבם לאחת מהן, וצרתה פטורה ומותרת לשוק. היתה אחת מהן כשירה ואחת פסולה חולץ לפסולה. ואם היה מייבם מייבם לכשירה. ואם חלץ בדיעבד לכשירה פטר את הפסולה. אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.
<h2>דף מד:</h2>
חייבי לאווין תפסי בהו קידושין. וביבמה לשוק צריך עיון. חייבי כריתות ומיתת בית דין לא תפסי בהו קידושין, לבד מנידה וסוטה דתפסי בהו קידושין.
<h2>דף מז:</h2>
גוי שקידש בזמן הזה אין חוששין לקידושיו. אבל ישראל משומד שקידש חוששין לקידושיו.
רב נחשון גאון זצ"ל וספר "בשר על גבי גחלים" ותשובות רבותינו פוסקים דינים, דיבם שהיה משומד בשעת קידושי אחיו, ועדיין כשמת אחיו הוא עומד בשמדותו, אינו זוקק את אשת אחיו לייבום ופטורה לשוק בלא חליצה ואפילו חזר אחר מיתת אחיו לא משגחינן ביה. ולפירוש רבינו חננאל זצ"ל אפילו היה יהודי בשעת נישואי אחיו, אם היה משומד בשעת מיתת אחיו, אינו לא חולץ ולא מייבם. אשת המשומד מתייבמת. גליון. צריך עיון בספר מה שכתב אפילו עובד עבודה זרה זוקק, ואע"ג שאפשר לחלק בין עובד עבודה זרה למשומד גמור.
<h2>דף מט.</h2>
שומרת יבם שמתה מותר באחותה ואסור באמה. ויבמה שנפלה לפני שני אחין וקידש אחד מהם את אחותו אומרים לו למקדש "המתן עד שאחיך יחלוץ או ייבם". ואז יכנוס המקדש את אשתו. ואם כנס המקדש אין אומרים לו "המתן מלבעול". וכיון דקיימא לן יש זיקה אפילו בתרי אחי הילכך אשת אחיו שלא היתה בעולמו בזיקה, חולצת ולא מתיבמת.
<h2>דף מט:</h2>
חייבי לאווין תפסי בהו קידושין. וביבמה לשוק צריך עיון. חייבי כריתות ומיתת בית דין לא תפסי בהו קידושין, לבד מנידה וסוטה דתפסי בהו קידושין.
נראה לאבא מרי זצ"ל יבמה שנתקדשה צריכה גט מספק. ואם נישאת הוולד ספק ממזר. אבל בתשובות משמע שהיא כפנויה גמורה וצריכה גט בודאי והולד כשר.
<h2>דף נ:</h2>
יבם שנפלו לפניו שתי יבמות מבית אחד, ונתן גט לזיקת אחת מהן, אסור בשתיהן. עשה מאמר באחת מהן, מותר בה ואסור בצרתה. נ(ו)תן גט לזו וגט לזו, אסור בקרובות שתיהן, וחליצה לאחת מהן. נתן גט לאחת מהן אסור בקרובות שתיהן וחולץ לצרה ותיפטר בעלת הגט. עשה מאמר בזו ומאמר בזו, נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחולץ לאחת מהן. וכן שני יבמין ליבמה אחת נתן לה גט אחד מהם נאסרה על שניהם. והנותן גט אסור בקרובותיה, והשני מותר בקרובותיה. עשה בה אחד מהם מאמר, הוא מותר בה והשני אסור בה. נתנו לה שניהם גט, שניהם אסורים בקרובותיה. עשו בה שניהם מאמר צריכה גט משניהם וחליצה.
<h2>דף נב.</h2>
מצות יבמה, מקדש ואחר כך בועל. כיצד מקדש, נותן לה פרוטה או שוה פרוטה או כותב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. ואם בא עליה בלא קידושין קנאה.
<h2>דף נב:</h2>
שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. נתן גט למאמר ולא לזיקתו בפירוש, הותרה צרתה, והיא אסורה דמיחלפא בנתן לה גט סתם.
חייבי לאווין תפסי בהו קידושין. וביבמה לשוק צריך עיון. חייבי כריתות ומיתת בית דין לא תפסי בהו קידושין, לבד מנידה וסוטה דתפסי בהו קידושין.
נתן גט ליבמתו וחלץ לה וחזר וקידשה צריכה גט. שתי יבמות מבית אחד שנפלו לפני שני אחין, ובא אחד מהם על אחת, וחזר הוא או אחיו וקידש את צרתה, צריכה הימנו גט. החולץ ליבמתו וחזר וקידשה בין שקידשה לשם אישות בין שקידשה לשם יבמות צריכה הימנו גט. כל זה פסק ר"י אלפס זצ"ל.
<h2>דף נג.</h2>
חליצה מוטעת כגון שאמרו לו "חלוץ לה ובכך אתה כונסה" פסולה. ומשמע בירושלמי שאם אמרה לו האשה הזאת "איני רוצה להנשא לך דרך ייבום אלא חלוץ לי ועקור זיקתי ממך והריני נישאת לך דרך נישואין", שחליצתה פסולה וצריכה לחלוץ פעם אחרת. אבל חליצה מוטעת כגון שאמרה לו "חלוץ על מנת שאתן לך מאתיים זוז", חליצתה כשירה אע"פ שלא תתן לו כלום. אבל חייבת ליתן לו שכר טורחו היכא שהייבום קודם והטעתו לחלוץ. אבל היכא שהחליצה קודמת הרי מוטל עליו לחלוץ ולית ליה אפילו שכר טורחו. והיכא שחלץ לה על תנאי ולא נתקיים התנאי חליצתה כשירה ופקעה הזיקה לגמרי. ואם חזר וקידשה במאמר יבמין אינה צריכה גט אפילו מדרבנן, כך הלכה לפירוש רבינו חננאל זצ"ל. ולפירוש רבינו יצחק זצ"ל צריכה גט מדרבנן.
<h2>דף נג:</h2>
הבא על יבמתו בין בשוגג, פירוש כסבור שהיא אשה אחרת. בין המזיד פירוש שנתכוין לשם זנות. ואפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת, דתרוייהו לא מיכווני למצוה, אפילו הכי קנה. ואפילו שניהם אנוסים, כגון שנתכוין לאשתו ותקפום גוים ודבקום זה בזה, קנה. היה הוא ישן והיא ערה לא קנה. היתה היא ישינה והוא מתנמנם, כגון דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מידכר קנה. נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה. נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה. להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה. והעראה דהיינו הכנסת עטרה קונה. פירש ה"ר שמשון זצ"ל כגון שהערה בה ופירש הימנה, אבל אם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה. וה"ר יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל פירש, שאם פירש בפירוש שרוצה לקנות בהעראה קונה, אבל בסתם, דעתו על גמר ביאה. וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל. ורבינו תם זצ"ל פירש דהעראה קונה בכל ענין. וביאת שוגג שקונה ביבמה אינה מאכילה בתרומה אלא ביבמתו מן הנישואין.
<h2>דף סד.</h2>
נשא אשה בארץ ישראל ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל, אלא או יגרשנה ויתן כתובה או ישא אחרת עמה. ואפילו אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן ליה אלא כופין אותו בשוטי לגרשה וליתן כתובה מנה מאתיים ולא תוספת, כך פירש רבינו חננאל זצ"ל ורבינו תם זצ"ל. אבל רבינו יהודה ב"ר יצחק פירש דתוספת נמי יש לה. וכן משמע בדברי ר"י אלפס זצ"ל. והני מילי שבאלו עשר שנים לא אירע להם אונס המעכבם מפריה ורביה. גירשה מותרת להנשא לאחר. שהתה עם השני וגירשה לא תינשא אלא למי שיש [לו] בנים. נישאת למי שאין לו בנים הכיר בה תצא בכתובה. לא הכיר בה תצא בלא כתובה. הפילה מונה משעה שהפילה. הוא אומר הפילה והיא אומרת לא הפלתי ואינה תובעת להתגרש, או שהיא תובעת ובאה מחמת טענה דחוטרא לידה ומרא לקבורה, היא נאמנת וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. הפילה תלת זימני, הוחזקה לנפלים, וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. אבל בתרי לא הוחזקה. [כך] פירש ריב"ן זצ"ל. (ו)הוא אומר אפילת תרי והיא אומרת תלת ואינה תובעת להתגרש, או תובעת ובאה מחמת טענה, נאמנת, וכופין אותו להוציא וליתן כתובה. וכל שכן אדם פנוי שיש עלינו לכופו לישא אשה ולקיים פריה ורביה. והיכא דלא שהה עמה עשר שנים בארץ ישראל או שהה חוצה לארץ עשר שנים ותובעת להתגרש, אין כופין אותו אא"כ באה מחמת טענה דחוטרא לידא ומרא לקבורה, אז כופין אותו לגרש וליתן כתובה מנה מאתיים ולא תוספת. ובספר המקצועות כתב דאפילו יש לו בנים, והיא באה מחמת טענה, יוציא ויתן כתובה. והוא דשהה עשר שנים. ונראה דוחק לאבא מרי זצ"ל דמאיזה טעם נוציא ממון ממנו.
הכונס את יבמתו ונמצאת עקרה, פסקו הגאונים דמשהינן לה גביה עשר שנין. ואין ישיבת חוצה לארץ עולה לה מן המנין אי נמי שאר אונסין.
<h2>דף סה.</h2>
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ובא לגרשה בלא כתובה, ואומר "יודע אני שעכבת בנים ממנה, ולא אתן כתובה", והיא אומרת "בדידיה קיימא שאינו מוליד ואם בא לגרשיני יתן כתובתי ויגרשיני", חייב ליתן לה את כתובתה, כך פסק ר"י אלפס זצ"ל. והיכא ששהו יחד ולא הולידו, ואין הבעל תובע לגרש אלא האשה תובעת להתגרש ובאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידא ומרא לקבורה, וטוענת שיודעת שלא תיבנה ממנו שום אשה, ואיכא נמי רגליים לדבר, כופין אותו להוציא וליתן כתובה. כך הורה ראב"י זצ"ל הלכה למעשה וכן עשו על פיו.
<h2>דף סו:</h2>
האשה שהכניסה שום נכסי צאן ברזל לבעלה, ושמתה לו בכתובתה, והיו בהם כלים ודבר המסויים וגירשה או מת ובאה לגבות כתובתה, והיא אומרת "כליי אני נוטלת", והוא אמר "דמים אני נותן לך כמו שקיבלתים עלי בשומא". הדין עמה, ונוטלת כליה. ואם רצה הבעל למכור אותן כלים לא ימכור. ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו לא ימכור. ואפילו מכר הוא עצמו ומתה אשתו הוא מוציא מיד הלקוחות. פסק בפירוש רבינו חננאל זצ"ל שאם בלו טובא ופחתו, אי משמש מעין מלאכתו נוטלת האשה, ואינו משלם דמי פיחתייהו. ור"י אלפס זצ"ל פירש דמשלם פיחתייהו, אלא שאין דנין אלא לפי המנהג שנוהגים. והיכא שמת, ולא הספיקה ליטול כליה עד שנגנבו או אבדו, היורשים חייבים לשלם.
<h2>דף סז.</h2>
אשה שהכניסה לבעלה שני כלים ושמו אותם באלף זוז והשביחו ועמדו באלפיים, ומת או נתגרשה, אחד נוטלתו בכתובתה, ואחד נותנת דמיה ונוטלת.
<h2>דף סט:</h2>
הבא על ארוסתו בבית חמיו ושניהם מודים שבא עליה או שנתברר בעדים, הוולד כשר. אבל ארוסה שעיברה ואין ידוע ממי, אי דימא מארוסה ולא דיימא מעלמא, בתריה שדין ליה, והולד כשר. דיימא מארוסה ודיימא נמי מעלמא בדקינן לה לאימיה, אי אמרה לארוסי נבעלתי נאמנת. ואי אמרה לא ידענא הוולד ספק ממזר ואסור בממזרת. ולא איתבריר לי באומרת לארוסי נבעלתי והוא מכחישה, אי מהימנא אי לא. או היכא דדיימא מעלמא ולא דימא מארוסה אי מהימנא למימר לארוסי נבעלתי, אע"ג דליתיה לארוסה קמן ואינו מכחישה.
<h2>דף עה.</h2>
סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו ומיבמין את אשתו. סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ולא מייבם ולא מייבמין את אשתו. ואלו הן סימני סריס חמה, כל שאין לו זקן, ושערו רך, ובשרו חלק כבשר אשה, ושאין מימי רגליו מעלין רתיחות, והמטיל מים ואין עושה קלוח ארוך למרחוק, וכל שאין מימי רגליו מסריחין כששוהין בכלי, וכל ששכבת זרעו אינה קשור אלא צלול כמים. וריב"ן זצ"ל פירש שאין מראיהן כשאר שכבת זרע. ורבינו חננאל זצ"ל פירש שהוא כלובן ביצה המוזרת. וכל שאין בשרו מעלה הבל, [פירוש] חמימות כמו עשן כשרוחץ בימות הגשמים. וכל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. וכל היכא שהביא שתי שערות תוך עשרים לא הוי סריס עד שיהו בו כל הסימנין הללו. והיכא שנולדו בו מקצת אלו הסימנין ואפילו אחד מהם מצפים לו משתים עשרה שנה עד עשרים. מפורש בסימן שב. ואם לא יביא שערות עד אחר עשרים שנה, אפילו [הביא אחר] עשרים הרי הוא כסריס לכל דבריו. ואם לא נולדו בו סימני סריס כלל ולא הביא שערות נידון כקטן עד רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנה. והני סמני זימנין דנתרי מחמת כחישות. הילכך אי כחוש הוא מברינן ליה, ואי בריא הוא מכחשינן ליה. ומי שנפצעה לו אפילו ביצה אחת הרי זה אינו מוליד. ומי שאין לו אלא ביצה אחת, והשניה ניטלה בידי אדם הרי זה מוליד. וצריכים להזהר כשחותכים ביצת אדם שלא יחתכו של ימין. והיכא שיש לו מקומות מקומות שיער בשערו לא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס.
<h2>דף עט:</h2>
סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו ומיבמין את אשתו. סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו, ולא מייבם ולא מייבמין את אשתו. ואלו הן סימני סריס חמה, כל שאין לו זקן, ושערו רך, ובשרו חלק כבשר אשה, ושאין מימי רגליו מעלין רתיחות, והמטיל מים ואין עושה קלוח ארוך למרחוק, וכל שאין מימי רגליו מסריחין כששוהין בכלי, וכל ששכבת זרעו אינה קשור אלא צלול כמים. וריב"ן זצ"ל פירש שאין מראיהן כשאר שכבת זרע. ורבינו חננאל זצ"ל פירש שהוא כלובן ביצה המוזרת. וכל שאין בשרו מעלה הבל, [פירוש] חמימות כמו עשן כשרוחץ בימות הגשמים. וכל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. וכל היכא שהביא שתי שערות תוך עשרים לא הוי סריס עד שיהו בו כל הסימנין הללו. והיכא שנולדו בו מקצת אלו הסימנין ואפילו אחד מהם מצפים לו משתים עשרה שנה עד עשרים. מפורש בסימן שב. ואם לא יביא שערות עד אחר עשרים שנה, אפילו [הביא אחר] עשרים הרי הוא כסריס לכל דבריו. ואם לא נולדו בו סימני סריס כלל ולא הביא שערות נידון כקטן עד רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנה. והני סמני זימנין דנתרי מחמת כחישות. הילכך אי כחוש הוא מברינן ליה, ואי בריא הוא מכחשינן ליה. ומי שנפצעה לו אפילו ביצה אחת הרי זה אינו מוליד. ומי שאין לו אלא ביצה אחת, והשניה ניטלה בידי אדם הרי זה מוליד. וצריכים להזהר כשחותכים ביצת אדם שלא יחתכו של ימין. והיכא שיש לו מקומות מקומות שיער בשערו לא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס.
<h2>דף פ:</h2>
איזוהי איילונית כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שערות. ואפילו הביאה לאחר מיכן, וכגון שנולד בה אחד מסימני איילונית. ואלו הן סימניה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש. רשב"ג אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים. פירוש כמין כף למעלה מאותו מקום. רבי שמעון בן אלעזר אומר כל שקולה עב ואינה ניכרת בין איש לאשה. וסמכינן אנשים לבודקה אם הביאה שערות.
<h2>דף פז.</h2>
אשה שמת בעלה בלא בנים, אפילו יש לה בנים מאיש אחר, חולצת או מת[ייבמת].
<h2>דף פז:</h2>
מי שהלך בעלה למדינת הים, ואמרו לה "מת בעליך", ונישאת בין על פי עד אחד בין על פי שני עדים, תצא מזה ומזה. שנים שהיו נשואים שתי אחיות, והלכו אשתו וגיסו למדינת הים, ואמרו לו שמתו אשתו וגיסו, ונשא אחות אשתו, אשת גיסו אסירא ואשתו שריא. ואם הלכו ארוסתו וגיסו וכו' ארוסתו נמי אסירא ליה. והיכא שנישאת על פי בית דין או על פי עדים ואחר כך יצא קול שבעלה חי, ולפנינו לא בא, לא חיישינן לההוא קלא. קיימא לן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין תנאי בנישואין, הילכך קידש על תנאי צריכה הימנו גט.
צריך אדם ליזהר בזמן הזה שלא יאמר לאשתו בפני שנים "אל תסתרי עם פלוני". שאם תיסתר בפני שנים אין לה תקנה בזמן הזה ואסורה עליו עולמית דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה. ואם אמר לה, ימחול לה קודם סתירה. דאילו אחר סתירה או אחר שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אינו יכול למחול. ואפילו בינו לבינה אל יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני, דשמא איתא לדרבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש דאמרי דאיכא קינוי על פי עצמו. והיכא דיש עידי קינוי ועידי סתירה ואפילו עבד או שפחה אומרים ראיתיה שנטמאת באותה סתירה נאמנים לאוסרה ולהפסידה כתובתה. אבל חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה נאמנים לאוסרה ולא להפסידה כתובתה.
אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה אומר איני יודע, וכל שכן אם מכחישו, לא מהימן אא"כ בידו. ולרבא אפילו אין בידו עכשיו הואיל והיה בידו מעיקרא וכגון דאמר ליה בזימנא קמייתא דאשכחיה. אבל אם הוא שותק מהימן אע"ג דלא היה בידו מעולם. ומי שלא קינא לאשתו ואמר לו עד אחד שאשתו זינתה, אי מהימן עליה כבי תרי ושותק אשתו אסורה, אבל אי מכחישו או אומר איני יודע אשתו שריא ואע"ג דשותק.
<h2>דף פח:</h2>
חורגת הגדילה בין האחין מותרת להנשא להן. ובירושלמי אוסר. ופירש רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם ר"י זצ"ל דהירושלמי מיירי כגון שהחורג הוא לבדו בבית [אחר], וטועים עכשיו לומר שהוא בנו, ולית ליה קלא. אבל כשגדילים בבית אחד, אז אית ליה קלא ושרי. ואסור אדם בשומרת יבם של אביו. ואסור אדם באשת אביו מן האירוסין, ואפילו היא חייבי לאוין דתפסי בה קידושין. ואסור לאדם להחזיר גרושתו משנתארסה. ואם החזירה הוולד כשר. והני מילי ישראל, אבל כהן הוולד חלל. מותר אדם בחמות אחותו.
<h2>דף פט:</h2>
קטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יורשה.
<h2>דף צב.</h2>
בן יום אחד שכלו לו חדשיו בודאי, כגון שבא עליה ופירש עד חודש ימים, ואז חזר ובא עליה, והוכר עוברה לסוף שני חדשים לביאה שניה, הרי הדבר ידוע שמביאה ראשונה נתעברה. או שבא עליה ופירש ולא בא עליה, וילדה לרע"ג ימים, זוקק את אשת אחיו ליבום אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, ופוטר את אמו מן הייבום אם נולד אחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ואפילו הוא גוסס. והיכא דלא ידענא אי כלו חדשיו אי לאו ומת בתוך שלשים יום או ביום שלשים צריכה חליצה. ואם נתקדשה לישראל בלא חליצה חולץ לה היבם, וכונסה המקדש. נתקדשה לכהן מקיימה בלא חליצה. נישאת ויש לה בנים לא תצא. ואם היבם קמן ספק אם חולצת או לא. כך היא הלכה לפירוש רש"י זצ"ל וכן ר"י זצ"ל. אבל רבינו תם זצ"ל [אומר], דווקא מת ביום שלשים ועברו עליו שבעה חדשים, וכגון שנפל מן הגג או שאכלו ארי ולא פיהק ומת. אבל תוך שלשים אפילו קידשה תוך שלשים, אפילו קידשה כהן או נישאת ויש לה בנים תצא. גליון. וזה לשון אור זרוע גדול. תנן בן יום אחד שכלו לו חדשיו זוקק את אשת אחיו לייבום ופוטר את אמו מן הייבום ואפילו הוא גוסס. והיכא דלא ידענא אי כלו לו חדשיו אי לאו ומת בתוך שלשים יום או ביום שלשים צריכה חליצה. ואם נתקדשה בלא חליצה, אם ישראל קידשה חולץ לה היבם וכונס אותה המקדש. ואם כהן קידשה מקיימה בלא חליצה. ואם נשאת ויש לה בנים לא תצא, ומקיימה בלא חליצה, מידי דהוה אכהן שקידשה, שמקיימה בלא חליצה דסמכינן אדרבנן. מיהו היכא שהיבם קמן שמא חולצת. או שמא אפילו הכי מקיימה בלא חליצה כדי שלא להוציא לעז על בניה. כך היא הלכה לפי גירסת רש"י ותוספות ר' יצחק זצ"ל. אבל ר"ת זצ"ל אומר דווקא שמת ביום שלשים, אבל אם מת בתוך שלשים אפילו קידשה כהן חולצת. ואם נשאת בלא חליצה יש לה בנים תצא. עכ"ל אור זרוע גדול.
שומרת יבם שנתקדשה בלא חליצה, אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט ומותרת ליבם. ומי שקידשה אסורה לו עולמית. אבל אם נשאת בלא חליצה אפילו יש לה בנים תצא מזה ומזה.
<h2>דף צב:</h2>
נראה לאבא מרי זצ"ל יבמה שנתקדשה צריכה גט מספק. ואם נישאת הוולד ספק ממזר. אבל בתשובות משמע שהיא כפנויה גמורה וצריכה גט בודאי והולד כשר.
<h2>דף צד.</h2>
מי שהלך בעלה למדינת הים, ואמרו לה "מת בעליך", ונישאת בין על פי עד אחד בין על פי שני עדים, תצא מזה ומזה. שנים שהיו נשואים שתי אחיות, והלכו אשתו וגיסו למדינת הים, ואמרו לו שמתו אשתו וגיסו, ונשא אחות אשתו, אשת גיסו אסירא ואשתו שריא. ואם הלכו ארוסתו וגיסו וכו' ארוסתו נמי אסירא ליה. והיכא שנישאת על פי בית דין או על פי עדים ואחר כך יצא קול שבעלה חי, ולפנינו לא בא, לא חיישינן לההוא קלא. קיימא לן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין תנאי בנישואין, הילכך קידש על תנאי צריכה הימנו גט.
<h2>דף צד:</h2>
ואפילו אם קידש חייבי כריתות ומיתת ב"ד אינה צריכה גט אפילו מדרבנן, לבד מאשת איש שנישאת על פי בית דין והנושא ארוסת אחיו או אחות ארוסתו. אבל אחות נשואתו או נשואת אחיו לא בעיא גט.
<h2>דף צו.</h2>
ביאת בן תשע שנים ויום אחד פוסלת על ידי אחיו אפילו אחר שעשה בה אחיו מאמר. ומאמרו אינו פוסל אלא קודם שעשו בה אחיו מאמר. ומאמר אחיו פוסל על ידי בן תשע שנים ויום אחד אפילו אחר ביאתו. והוא פוסל בגט על ידי אחיו, אבל אין לו גט אחר גט ליאסר בקרובותיה, וחליצתו פוסלת על ידי אחין וצריכה חליצה.
<h2>דף צו:</h2>
בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשע שנים ויום אחד, בא עליה בין בשוגג בין במזיד פסל על ידו.
בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו ואחר כך בא על צרתה פסל על ידי עצמו.
בן תשע שנים ויום אחד ושוטה שנשאו נשים ומתו, הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום. בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו משהגדיל פוטרה בגט. ואם לא ירצה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו.
שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. נתן גט למאמר ולא לזיקתו בפירוש, הותרה צרתה, והיא אסורה דמיחלפא בנתן לה גט סתם.
<h2>דף צז.</h2>
בודקין לחליצה, אם הביא שערות בבית הערוה משהגדיל דהיינו לאחר י"ג שנה ויום אחד. וצריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי שערות בגומא אחת הרי זה גדול וחולץ. וכן היא אחר י"ב שנה ויום אחד. ואם הביאו שערות קודם אפילו עודם בם משהגדילו שומא נינהו, והם קטנים עד שיביא שערות אחרות. וצריך שיהיו השערות גדולות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר מכדי לכוף ראשן לעיקרן. וצריך לכתחילה לבודקן קודם הפרק כדי לברר על האמת, שלא באו אלו השערות עד אחר הפרק. אבל אם לא בדקו ובאו לפנינו אחר הפרק עם השערות, אמרינן ודאי גדולים הם ולא חיישינן שמא קודם הפרק הביאום ושומא נינהו. והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השיער מן הבשר, פסק רבינו יצחק זצ"ל דהואיל ואין אנו בקיאים להכיר בגומות, אם יש ריבוי שיער וגם גדולות כאיש ואשה סגי. ואם ירצה יבדוק באשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא. לעיל בסימן ע' מפורש היכא שנולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס. שנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום הרי זו שנה שלימה.
ובדיקת האשה שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכול להיות על פי נשים, כך פסק רבינו חננאל זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל ורבינו תם זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותן הואיל והגיעו לכלל שנותיהן. והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם פירש רבינו יצחק זצ"ל אם הם גדולים הרבה או אם יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין להסתפק. ואם לאו ויש ספק בדבר אומר רבינו יצחק זצ"ל שהאב והאם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותיהם וכן פסק רבינו יואל זצ"ל. ועוד אומר רבינו יצחק זצ"ל דאפילו ראינו שעמד להתפלל בפני התיבה והשלים לעשרה אין בכך כלום, דשמא על פי האב שנאמן לנדרים ולהקדשות, ולא למכות ולעונשין והוא הדין לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. ופירש רבינו יואל זצ"ל שאם ראינו שקרא בספר תורה אין זו ראייה, דהא קיימא לן קטן עולה למנין שבעה. ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה, חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיעה לכלל שנותיה. והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותה פירושה, שיצא עליה קול שעברו עליה שתים עשרה שנה ויום אחד וגם יצא עליה קול שיש לה סימנין אינה צריכה בדיקה, כך פסק רבינו תם זצ"ל. והרב ר' יואל זצ"ל חולק עליו, והרב ר' אליעזר ב"ר יהודה זצ"ל מיישב דברי רבינו תם זצ"ל. וגם נראה לו דאם ראינו דקרא בתורה הוי ראייה.
אחות אביו בין מן האב בין מן האם, ואחות אמו בין מן האב בין מן האם, ואחות אשתו בחיי אשתו ומשעה שקידש את אשתו נאסר באחותה. אשת אחיו מן האב כשהניח זרע. אשת אחיו מאמו. אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלתו. ואמו. ואשת אביו. נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו. ואשת אחי אביו אסורה מדאורייתא, ומן האם מדרבנן. ואלו הן שניות, אם אמו, אם אביו, ואשת אבי אביו, ואשת אבי אמו, ואשת אחי האב מן האם, וכלת בנו וכלת בתו. בת בן בנו ובת בת בנו, ובת בת בתו, בת בן בתו, בת בן בן אשתו ובת בת אשתו. בת בן אשתו. אם אם חמיו ואם אם חמותו. ואלו שיש להם הפסק, אשת אחי האם מן האב, (האם מן האב,) ואשת אחי האב מן האם, וכלת בתו, ואשת אבי אמו. ואשת אחי האם מן האם, פירוש לא אסרו אלא אלו, (אבל) [ולא] אשת אחי אם האם לא מן האב ולא מן האם, ולא אשת אחי אבי האב מן האם, ולא כלת בת בתו, ולא אשת אבי אבי אמו. אבל שאר האסורות בין למעלה בין למטה אסורות עד סוף כל הדורות.
אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו. פסק רבינו חננאל זצ"ל ושאילתות דרב אחאי גאון זצ"ל דהלכה כאמימר. ואסור באשת חמיו ובאשת חורגו.
הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. ולא איתבריר לי בהא אם יוציא אם לאו. הבא על חמותו או על אחות אשתו לא פסל את אשתו, ואשתו שריא ליה.
חורגת הגדילה בין האחין מותרת להנשא להן. ובירושלמי אוסר. ופירש רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם ר"י זצ"ל דהירושלמי מיירי כגון שהחורג הוא לבדו בבית [אחר], וטועים עכשיו לומר שהוא בנו, ולית ליה קלא. אבל כשגדילים בבית אחד, אז אית ליה קלא ושרי. ואסור אדם בשומרת יבם של אביו. ואסור אדם באשת אביו מן האירוסין, ואפילו היא חייבי לאוין דתפסי בה קידושין. ואסור לאדם להחזיר גרושתו משנתארסה. ואם החזירה הוולד כשר. והני מילי ישראל, אבל כהן הוולד חלל. מותר אדם בחמות אחותו.
<h2>דף צז:</h2>
גוי שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר, אותו הבן מותר לבא בקהל, דאין ממזרות בגוים, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
<h2>דף ק:</h2>
בנים הרי הם כסימנים. ומשעת הריון הויא גדולה, ואפילו לא הביאה סימנים.
עד מתי הבת ממאנת, עד שתביא שתי שערות. והמקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט. אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים ואינה יכולה למאן.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בשלשה. ואם חלץ בשנים חליצתו פסולה. שלשה שאמרו צריך שיהא אביו אמו מישראל. ואפילו שלשתן הדיוטות כשירים. ובלבד שידעו להקרות כעין דיינים. והאידנא נהגי רבנן בחמשה לפרסומי מילתא ואפילו בפסולין לחליצה מלינן להו, ורק שיהו שלשה כשירין שהם עיקר הדיינין. וצריך שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה ולא ליבם ולא ליבמה. וסומא בשתי עיניו פסול. וסומא באחת מעיניו כשר. וצריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומה דיבמה. וצריכים דיינים לקבוע מקום לשם חליצה. ואחר מיכן יאמרו "נלך למקום פלוני כדי לחלוץ שם". וצריכים הדיינים להיות מבוררים לשם כך כדי לחלוץ בפניהם. ומצוה בבית דין שיהיה בגובהה של עיר ושיהיו זקינים.
<h2>דף קב.</h2>
מנעל שנפרם, דהיינו שנקרע דרך תפירה בגב המנעל ונתגלה רגלו, אע"פ שחופה את רוב הרגל מלמטה לא יחלוץ בו לכתחילה, ואם חלצה חליצתה כשירה. ואם אינו חופה את רוב הרגל למטה חליצתה פסולה. כך הלכה לפירוש ריב"ן זצ"ל. והיכא שנקרע בגב המנעל במקום שלם שלא במקום התפירה לא איתבריר לי כמה שיעור הקריעה שיהא המנעל פסול אפילו בדיעבד. והמנעל צריך שיהא גבוה עד שיכסה את איסתוירא, מה שקורין בלשון כנען גילקטא. כך הלכה לפירוש ריב"ן זצ"ל. מיהו אם חופה את רוב הרגל בדיעבד כשר. ומצות חליצה צריך לכתחילה שיהא המנעל עשוי למדת רגלו שיכול להלך בו חולץ, מיהו בדיעבד אפי' אינו עשוי למדת רגלו כיון שאינו נופל מרגלו מחמת שהוא גדול, חליצתו כשירה. וכן אם המנעל קטן וחופה את רוב רגלו, בדיעבד חליצתו כשירה. והמנעל שאין לו עקב, שולא בלעז, ובלשון כנען בטא [בכ"י בפת"ח תחת הבי"ת ותחת הטי"ת] אלא כנגד חוטי אצבעותיו יש עוד מעט שהוא נסמך ומהלך בו, פסול אפילו בדיעבד. ואם היה נעול שני מנעלים זה על גב זה וחלצה את שניהם חליצתה כשירה. וצריך שיהא המנעל של היבם, ובשאול לא יחלוץ לכתחילה ואם חלצה חליצתה כשירה. ואם הקנה לו אחר את מנעלו מתנה על מנת להחזיר חולץ בו לכתחילה, ובלבד שיחזיר המנעל למי שהקנהו לו.
התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב, בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה, עד שתתיר היא ותשמט היא. פירש ריב"ן זצ"ל דבהתרת רצועה לחוד נפסלה על האחין. ונראה דהיינו שהתירה היא ושמט הוא, דבהתרה בלא שמט אין כאן חליצה כלל. הואיל וריב"ן זצ"ל פוסל, אם בא מעשה לידינו לא נחלוק עליו. התיר הוא ושמטה היא לכולי עלמא פוסלת על האחין. אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים חליצתה פסולה, פסולה ופוסלת על האחין. במערבא משמיה דרבי אלעזר אמרו שמאל ולילה פוסלין קטן ואנפיליא אינן פוסלין.
<h2>דף קב:</h2>
מצות חליצה בסנדל. לפירוש רש"י זצ"ל של עור קשה ומבושל. ועכשיו נהגו העם לחלוץ במנעלים. ופירש ריב"ן זצ"ל דהאידנא דלית לן אלא מנעלים, שרי למחלץ אף לכתחילה. ולכתחילה לא נחלוץ אלא במנעל התפור ברצועה של עור. ומהדרינן נמי לעשות מנעל מעור קשה למטה, שתדרוס הרגל על עור קשה. ואם חלץ בדיעבד במנעל התפור במשיחה של פשתן חליצתו כשירה. והשיבו רבינו אברהם בר' שמואל ורבינו יהודה בר' קלונימוס זצ"ל שהצריכו הקדמונים כולם שיהו הרצועות מתוקנות שיגעו בבשר. ולא ליהוי מעל דמעל. ורבינו יצחק בר' משה זצ"ל וכל זקני דורו ציוו לחתוך אזני העור עד שיהא שוה לרגל, דלא ליהוי מעל דמעל. ופירש רבינו תם זצ"ל שצריך המנעל להיות מעור בהמה טהורה. סנדל של עץ ושל שעם והוא קשה ומגין, ושל סיב וקב הקיטע שיש לו בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואינו נסמך עליו סמיכות הרגליים. כל אלו אם מחופים עור מבפנים לצד הרגל לא יחלוץ, ואם חלץ חליצתו כשירה. ואם אינם (מחלפים) [מחופים] עור מבפנים לצד הרגל, אפילו בדיעבד חליצתו פסולה.
<h2>דף קג.</h2>
חולצין באנפיליא של עור. ואפשר לפירוש רש"י זצ"ל וריב"ן זצ"ל ופר"ח זצ"ל בשם הגאון אפילו אם הוא ארוך עד למעלה מן הארכובה שכשר לחלוץ בו. באנפיליא של בגד שאינה מחופה עור מבפנים חליצתו פסולה. מי שרגלו הפוך, שאינו דורס במקום מדרס רגלו, אלא אגב הרגל הוא דורס, פסול לחלוץ, ולא חליץ. ופירש ריב"ן זצ"ל אבל מיבמה ואחר כך הרשות בידו להוציאה בגט. מי שנחתך רגלו, מן הארכובה ולמטה כשר לחלוץ, מן הארכובה ולמעלה פסול לחלוץ. כך היא הלכה לפירוש רש"י זצ"ל וריב"ן זצ"ל ופירוש רבינו חננאל בשם הגאון. אבל ר"י אלפס ורבינו יצחק זצ"ל אומרים שאם נחתך רגלו אפילו למטה מן הארכובה פסול לחלוץ. והמנעל שארוך למעלה מן הארכובה פסול לחלוץ בו.
<h2>דף קד.</h2>
חלצה בלילה חליצתה פסולה.
חלצה רגל שמאל חליצתה פסולה, של [שמאל] בימין כשירה בדיעבד. וצריך שיהא במנעל רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורים במנעל, ויכרוך אותם סביב המנעל ברגלו, ויקשור שתיהן יחד שני קשרים. ותהא האשה מתרת קשר הרצועות בימין ואחר כך תחלוץ. ותהא שומטת המנעל מן הרגל בימין ולא תהא שמאל מסייעתה כלל. ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר, וטוב יותר לעשות שני קשרים זה על זה. ויש שעושין מן הרצועות תלויות שני קשרים זה על זה ועוד שני קרסים בלולאות בלבד שני קשרים של הרצועות, וזה טוב יותר. ומדרבנן הוא שצריכה האשה לחלוץ בימין, דאפילו גידמת חולצת בשיניה.
<h2>דף קד:</h2>
ראבי"ה זצ"ל כתב צריכ' ליזהר שלא תרוק כלל לפני היבם והדיינים, שלא תיפסל חליצתה וצריכה לחזר. ורבינו אליעזר ממיץ זצ"ל היה נוהג להתיר חרם רבינו גרשם זצ"ל ליבם לישא שתי נשים, כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר. ואחר החליצה תעמוד הגזירה במקומה. ושאר רבותיי לא נהגו כן. עכ"ל ראבי"ה זצ"ל.
<h2>דף קה.</h2>
גידמת חולצת בשיניה. יבמה שרקקה דם אם היתה מוצצת חליצתה מן המובחר, ואם בשותת כאילו לא רקקה, ומכל מקום חליצתה כשירה דרקיקה לא מעכבא. וכן אם רקקה ולא חלצה ולא קראה במוצצת נפסלה על האחין, בשותת לא נפסלה על האחין. כך היא הלכה לפירוש רש"י זצ"ל ולפירוש ריב"ן זצ"ל. אבל פר"ח זצ"ל איפכא, במוצצת לא הויא חליצה מן המובחר ולא נפסלה על האחין, ובשותת הויא חליצה מן המובחר ונפסלה על האחין. ואין לומר שיתבטל הרוק בדם, שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו, אבל הכא היינו רביתיה שבאו שניהם בפיו יחד. אכלה שום ורקקה אכלה גרגישתא וירקה אין כאן חליצה מן המובחר, ולא נפסלה ברקיקה זו על האחין. וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה פן תאכל דברים הגורמים רוק.
<h2>דף קה:</h2>
בודקין לחליצה, אם הביא שערות בבית הערוה משהגדיל דהיינו לאחר י"ג שנה ויום אחד. וצריך שיהיו בעיקרן גומות, ואפילו שתי שערות בגומא אחת הרי זה גדול וחולץ. וכן היא אחר י"ב שנה ויום אחד. ואם הביאו שערות קודם אפילו עודם בם משהגדילו שומא נינהו, והם קטנים עד שיביא שערות אחרות. וצריך שיהיו השערות גדולות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר מכדי לכוף ראשן לעיקרן. וצריך לכתחילה לבודקן קודם הפרק כדי לברר על האמת, שלא באו אלו השערות עד אחר הפרק. אבל אם לא בדקו ובאו לפנינו אחר הפרק עם השערות, אמרינן ודאי גדולים הם ולא חיישינן שמא קודם הפרק הביאום ושומא נינהו. והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השיער מן הבשר, פסק רבינו יצחק זצ"ל דהואיל ואין אנו בקיאים להכיר בגומות, אם יש ריבוי שיער וגם גדולות כאיש ואשה סגי. ואם ירצה יבדוק באשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא. לעיל בסימן ע' מפורש היכא שנולדו בו סימני סריס והוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא סריס. שנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום הרי זו שנה שלימה.
ובדיקת האשה שהגיעה לכלל שנותיה אינה יכול להיות על פי נשים, כך פסק רבינו חננאל זצ"ל. אבל ר"י אלפס זצ"ל ורבינו תם זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותן הואיל והגיעו לכלל שנותיהן. והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם פירש רבינו יצחק זצ"ל אם הם גדולים הרבה או אם יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אין להסתפק. ואם לאו ויש ספק בדבר אומר רבינו יצחק זצ"ל שהאב והאם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותיהם וכן פסק רבינו יואל זצ"ל. ועוד אומר רבינו יצחק זצ"ל דאפילו ראינו שעמד להתפלל בפני התיבה והשלים לעשרה אין בכך כלום, דשמא על פי האב שנאמן לנדרים ולהקדשות, ולא למכות ולעונשין והוא הדין לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. ופירש רבינו יואל זצ"ל שאם ראינו שקרא בספר תורה אין זו ראייה, דהא קיימא לן קטן עולה למנין שבעה. ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה, חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיעה לכלל שנותיה. והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותה פירושה, שיצא עליה קול שעברו עליה שתים עשרה שנה ויום אחד וגם יצא עליה קול שיש לה סימנין אינה צריכה בדיקה, כך פסק רבינו תם זצ"ל. והרב ר' יואל זצ"ל חולק עליו, והרב ר' אליעזר ב"ר יהודה זצ"ל מיישב דברי רבינו תם זצ"ל. וגם נראה לו דאם ראינו דקרא בתורה הוי ראייה.
<h2>דף קו.</h2>
חליצה מוטעת כגון שאמרו לו "חלוץ לה ובכך אתה כונסה" פסולה. ומשמע בירושלמי שאם אמרה לו האשה הזאת "איני רוצה להנשא לך דרך ייבום אלא חלוץ לי ועקור זיקתי ממך והריני נישאת לך דרך נישואין", שחליצתה פסולה וצריכה לחלוץ פעם אחרת. אבל חליצה מוטעת כגון שאמרה לו "חלוץ על מנת שאתן לך מאתיים זוז", חליצתה כשירה אע"פ שלא תתן לו כלום. אבל חייבת ליתן לו שכר טורחו היכא שהייבום קודם והטעתו לחלוץ. אבל היכא שהחליצה קודמת הרי מוטל עליו לחלוץ ולית ליה אפילו שכר טורחו. והיכא שחלץ לה על תנאי ולא נתקיים התנאי חליצתה כשירה ופקעה הזיקה לגמרי. ואם חזר וקידשה במאמר יבמין אינה צריכה גט אפילו מדרבנן, כך הלכה לפירוש רבינו חננאל זצ"ל. ולפירוש רבינו יצחק זצ"ל צריכה גט מדרבנן.
יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם, והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינן לאטעויי [ליה] שנאמר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", מטעינן ליה. ואי לא, כפינן ליה בשוטי וחליץ. כך פסק רבינו שלמה זצ"ל. וכן פסיק ריב"ן זצ"ל, והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה לייבם והיא אינה רוצה להתייבם, שאין כופין אותו כלל לחלוץ, אלא שבקינן ליה ומייבם. וכן סובר רבינו יצחק זצ"ל בזמן הזה שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם. והיכא שהוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה, אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל. ורבינו תם זצ"ל פסק שבזמן הזה מצות חליצה קודמת, ואפילו שניהם רוצים להתייבם, והם סתם בני אדם דלא בריר לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כופין אותם במילי ומבקשים אותם ומרחקים אותם מן היבום. אבל אי הוי בריר לן וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כגון רבי יוסי בן חלפתא, אם רוצים לייבם אין מוחין בידם. ואם רוצים לחלוץ אע"ג דברור לנו וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, אפילו הכי אין כופין אותם לייבם, ומניחים אותם לחלוץ. כתב הרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשום זצ"ל היבם אומר איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתני לי כך וכך, אין מניחין אותו לדוחקה לשום דבר, אלא כופין אותו לחלוץ לה. משמע מפירוש רש"י זצ"ל דוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלת כתובתה וכן פי' ריב"ן זצ"ל.
הבא לחלוץ או ליתן גט צריך לבטל מודעא.
יבם שנשבע שלא יחלוץ עד זמן פלוני, ואין היבמה רוצה להתייבם לפי שאינו מקובל לה, לוקה וחולץ לאלתר. יבמה שנפלה לפני מי שאינו מוכה שחין ומורדת אין בה כח לתלות [בגוי], שחליצה מעושה פסולה, אלא מטעין אותה וחולץ לאלתר. ולכופה אי אפשר שאין מאכילין לאדם דבר שנפשו קצה עליו. ואמור רבנן [כתובות ס"א ע"א] "לחיים ניתנה ולא לצער", עד כאן מספר הדיינין.
יבם ויבמה שבאו לחלוץ, אין ב"ד נזקקין להם אא"כ מכירין אותו שהוא אחיו של מת מן האב. לפיכך העדים שבאו לכתוב גט חליצה, כיון דיודעים שחלצה כותבין אע"פ שאין מכירין. והא דכותבין "ואישתמודענוהי", משום שסומכין על בית דין שחלצו לפניהם שלא נזקקו לחליצה עד שהכירוהו שהוא אחיו של מת מאביו. וכתב רבינו שמחה זצ"ל שאין כותבין אא"כ מכירין, דחיישינן לב"ד טועין שחלצו בלא הכרה. ועוד כתב בשעת הדחק שהיבם רוצה לילך למדינת הים ולא מצינו עדים המכירין, סומכין אדרב הונא וחולצין אע"פ שאין מכירין, ואחר כך תחזר אחר עדים המכירין. וגט חליצה אינו בא להתירה שכבר התירתה חליצתה [אינו בא] אלא לראייה שחלצה לינשא ולגבות כתובתה מנכסי בעלה המת. ואם יש לה עידי חליצה ניסת על פיהם וגם גובה כתובתה בלא גט חליצה.
גט חליצה שבא לכותבו כתיבה מזויינת כהלכתה ולא קטועה אלא ככתב הגט, צריך שירטוט, וכתב האלפסי דצריך לשרטטו במסרגלא ולא בדיותא. ואם כותבו כתיבה קטועה אינו צריך שירטוט, כך פירש רבינו שמחה זצ"ל. וכתב האלפס שצריך לכתוב "במותב תלתא כחדא הוינא" ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודעין להקרות. וכל לשון טופס הגט כתוב בפנים. ורבינו שמחה זצ"ל כתב דאפילו לא כתב "אנחנא דייני" ולא "תלתא", אלא בסתמא דחתימי לתחת וחתימי לתחת תלתא כל חד באפי נפשיה פלוני בר פלוני דיין, שפיר דמי. ולא צריך למיכתב "במותב תלתא" אלא היכא דלא חתימי אלא תרי דצריך למיכתב "במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי". וכל שטר שכת' ומעיד על קיום מצוה, כגון גט אשה ושטר חליצה, אנו כותבים במקום "שריר וקיים" "כדת משה וישראל". אבל גיטי ממון ושיעבוד לא שייך בהו אלא לישנא דשריר וקיים.
<h2>דף קו:</h2>
מצות חליצה, בא הוא ויבמתו לבית דין, ואפילו אם שניהם מתכוונים לשם מצוה ליבם משיאים לו עצה ההוגנת לו וכו'. ונועל היבם מנעל של יבם של ימין ברגל של ימין. וכתב רבינו שמחה זצ"ל שצריך להלך במנעל קודם חליצה שלש פסיעות. ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי". ואלו שלשה תיבות "לא אבה יבמי" טרחינן לאקרויה בבת אחת. ומקרינן ליבם "לא חפצתי לקחתה". ואי אפסיק בין תיבת "לא" לתיבת "חפצתי" לית לן בה. [ודוחק היבם את רגלו בקרקע כדי שתהא חליצה מעולה], והיבמה מתרת רצועות מנעלו בימין ושומטת המנעל בימין מרגלו הימנית, ורוקקת בפני היבם. וצריכין בי"ד לראות הרוק כשיוצא מפיה, וצריך דימטי הרוק לקדם אפיה דיבם, ואם אחר כך תקלטנו הרוח לית לן בה. ומקרינן לה ליבמה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". וכל דיתבין התם עונין "חלוץ הנעל" תלתא זימני. חלצה ורקקה ולא קראו והם אינם אילמים חליצתה כשירה, ואם היו אילמים חליצתה פסולה, ומייבם ומוציא בגט. קראה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש אפילו לפוסלה על האחין. קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה ופוסלת על האחין. וכן רקיקה לחודא פוסלת על האחין. חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשירה. קדמה ורקקה תחלוץ, ולא שבקינן לה מיהדר ומירק.
<h2>דף קז.</h2>
ממאנין ארוסות ונשואות. והממאנת ביבם לא בעיא חליצה. והממאנת באחד מן היבמין מותרת לאחיו. ורבינו שמחה זצ"ל כתב דמותרת אפילו לעצמו. ממאנין בין בפניו בין שלא בפניו ושלא בפניו צריכה למאן בפני שלשה הדיוטות. ובדיעבד אפילו מיאנה בפני שנים מיאונה מיאון. ורבינו שמחה זצ"ל אומר אפילו בינו לבינה אם בעל מודה מיאונה מיאון. וממאנת קטנה אפילו ארבע וחמש פעמים.
הממאנת אינה צריכה גט מיאון להתירה, אבל צריכה גט מיאון לראייה שמיאנה.
ולשון טופס גט מיאון "ביום פלוני לחודש פלוני לשנה פלונית מיאנה פלונית בת פלוני בבעלה פלוני באנפנא". ואסור להוסיף בו יותר. האשה שאמרה חלצתי או מיאנתי תביא ראייה לדבריה.
<h2>דף קז:</h2>
קטנה יתומה מאב, שקיבלו אמה ואחיה קידושיה לדעתה, כגון שהיו עושים לה כילת חתנים ומלבישים אותה תכשיטים של כסף ושל זהב ומזכירים לפניה בעל, או שהיא בעצמה קיבלה קידושיה, הרי זו יוצאה במיאון. ודוקא שיודעת לשמור קידושיה דהיינו שמבחנת בין צרור לאגוז הרי זו יוצאה במיאון לפירוש רש"י זצ"ל. ולפירוש רבינו חננאל זצ"ל שהיא כבת שית וכבת שבע, אבל פחות מיכן אפילו מבחנת בין צרור לאגוז אינה צריכה מיאון. והיכא שקיבלו אמה ואחיה קידושיה שלא לדעתה, כגון שהיו עושים לה כילת חתנים ומלבישים אותה תכשיטים של כסף וזהב ולא היו מזכירים לפניה בעל, אינה צריכה מיאון. ופסק בפירוש רבינו חננאל זצ"ל דתינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה וקידשוה אמה ואחיה שהיא כפנויה, ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפילו גדלה.
<h2>דף קח.</h2>
איזהו מיאון. אפילו לא דיברה אלא לפי תומה שגילתה דעתה בדיבורה שאינה חפיצה בו, הוי מיאון. ולרבי יהודה אפילו יושבת באפיריון או שהיו אורחים [גיליון: נ"ל אוהבין] מסובים בבית בעלה והיא משקה עליהם ואמרה "אי אפשי בפלוני בעלי" הוי מיאון. ומרד לא הוי מיאון עד שתוציא בפה.
קטנה אפילו נשואה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה, הן הן קידושיה הן הן מיאונה.
קטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יורשה.
<h2>דף קט.</h2>
שלשה אחים, שנים מהם נשואים שתי אחיות ואחד מופנה, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר, ואחר כך מת השני, מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה. שני אחים נשואים שתי יתומות קטנות או שתי חרשות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה. גדולה וקטנה, [מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה. מת בעלה של גדולה] מלמדין את הקטנה שתמאן בו.
מותר להשיא יתומה קטנה הראויה למיאון להגון לה.
יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ. ואם היבם רוצה לייבם, והיבמה אינה רוצה להתייבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה, אי מצינן לאטעויי [ליה] שנאמר לו "חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז", מטעינן ליה. ואי לא, כפינן ליה בשוטי וחליץ. כך פסק רבינו שלמה זצ"ל. וכן פסיק ריב"ן זצ"ל, והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה לייבם והיא אינה רוצה להתייבם, שאין כופין אותו כלל לחלוץ, אלא שבקינן ליה ומייבם. וכן סובר רבינו יצחק זצ"ל בזמן הזה שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם. והיכא שהוא רוצה לייבם והיא אינה רוצה, אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל. ורבינו תם זצ"ל פסק שבזמן הזה מצות חליצה קודמת, ואפילו שניהם רוצים להתייבם, והם סתם בני אדם דלא בריר לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כופין אותם במילי ומבקשים אותם ומרחקים אותם מן היבום. אבל אי הוי בריר לן וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, כגון רבי יוסי בן חלפתא, אם רוצים לייבם אין מוחין בידם. ואם רוצים לחלוץ אע"ג דברור לנו וקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה, אפילו הכי אין כופין אותם לייבם, ומניחים אותם לחלוץ. כתב הרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל דבזמן הזה אם היבם נשוי ואינו יכול לייבם מפני תקנת רבינו גרשום זצ"ל היבם אומר איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתני לי כך וכך, אין מניחין אותו לדוחקה לשום דבר, אלא כופין אותו לחלוץ לה. משמע מפירוש רש"י זצ"ל דוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלת כתובתה וכן פי' ריב"ן זצ"ל.
<h2>דף קט:</h2>
קטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנאה קנייה גמורה. ואי לא בעל משגדלה ספיקא הוי, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה. ואם השני רוצה לכנוס מגרש ראשון ונושא שני, אבל מגרש שני ונושא ראשון לא.
<h2>דף קיא:</h2>
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם [עד] שיהו לה שלשה חדשים מיום מיתת בעלה, ואפילו אם אינה ראויה לילד. חלצו לה אחים תוך שלשה חדשים צריכה להמתין שלשה חדשים משמת בעלה. חלצו לה לאחר שלשה חדשים נישאת מיד. היבמה שכנסה היבם ואמר[ה] "לא נבעלתי" ואין גט יוצא מתחת ידה, כופין (אותן) [אותו] ליבם אפילו למ"ד מצות חליצה קודמת [הואיל] שכבר כנסה. אבל אם הגט יוצא מתחת ידה, שנתן לה גט לזיקתו ואסרה על עצמו עולמית מדרבנן ואמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו לחלוץ. ואפילו אמר "בעלתי" אינה צריכה גט לביאתו, אחר שלשים, אם הוא מודה שלא בעל אפילו אחר שני חדשים כופין אותו שיחלוץ לה. ובפירוש רבינו חננאל זצ"ל [כתוב] אפילו אחר שנים עשר חודש. ואם הוא אומר בעלתי, מבקשין ממנו שיחלוץ לה וצריכה גט לביאתו. אמרה אחר שלשים "נבעלתי", והוא אומר "לא בעלתי", הרי זו יוצאה בגט ואינה צריכה חליצה, אבל צריכה גט לביאתו לבד מגט הראשון שנתן לה לזיקתו. והיכא ששניהם מודים שלא נבעלה אפילו לאחר שלשים יום, דיה בחליצה ואינה צריכה גט. הוא אומר אחר שלשים בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי, אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי, צריכה גט לביאתו וצריכה חליצה. יבמה שכנסתה היבם ונפטרה צרתה, ואמרה היבמה לאחר זמן לא נבעלתי, צרתה לא מיתסרה בהכי. מיהו אם שניהם מודים שלא בעל מסתבר דאסורה צרתה.
המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה מחמת כעס ולא שנתכוונה לפטור עצמה שלא תיזקק לו, כופין אותו שיחלוץ לה. אחר מיתת בעלה, מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ואם יש שני יבמין אין שום אחד מהן יכול להפר. ואם אין שם כי אם יבם אחד, יפר אם ירצה. ואם נדרה בשעה שהיה בעלה גוסס שנתכוונה כדי לעקור מצות יבום, אע"פ שנדרה בחיי בעלה, מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואין היבם יכול להפר. והיכא שאמרה "נטולה אני מן היהודים", בין שאמרה כשהיו לה בנים בין שאמרה כשלא היו לה בנים, מותרת ליבם וא"צ הפרה. והבעל יפר חלקו ומשמשתו.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, שלום בינו לבינה ושלום בעולם באתה ואמרה מת בעלי תינשא, מת בעלי תתייבם. קטטה בינו לבינה, והיכי דמי קטטה בינו לבינה באומרת לבעלה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילינהו ואמרו להד"ם, ושלום בעולם אינה נאמנת. שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם, ואפילו לא ידענו שיש מלחמה בעולם אלא מפיה, אינה נאמנת עד שתאמר מת על מיטתו. רעבון בעולם אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. מפולת, פירוש שנפל הבית עליו או שרוח סערה מפיל כל בתי העיר, הרי היא כמלחמה. דבר הרי הוא כמלחמה.
השיב ראבי"ה זצ"ל כשאין בעל האשה הולך להרוג או ליהרג כגון שהולך בלא כלי זיין, וניהוג הוא שבני אדם ההולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידים עליהם, שבזה אין לחוש באשה ועד אחד המעידים שנהרג דילמא אמרי בדדמי. וגם דוקא כשמעידים מת או נהרג במקום שהיתה המלחמה חיישינן דאמרי בדדמי, אבל מעידים מת או נהרג ברחוק, במקום שלא היתה המלחמה בסמוך, היינו כמת על מיטתו ומהימני. וכן כתבו רבינו שמחה זצ"ל והרב ר' נתן בר' שמעון זצ"ל דאין לחוש למלחמה בעולם דתימא בדדמי אלא כשראהו העד או האשה בקישרי המלחמה. ועוד כתב ראבי"ה זצ"ל דאפילו במלחמה אם אמרו סימנים מובהקים מהימני. או שאומר שהכירוהו בחייו ובמותו תוך שלשה ולא היה עת שעשוי להשתנות, אין לך סימן גדול (מזה) מהכרת פניו וטביעות עין פרצוף פנים עם החוטם, ואין צריך שיאמר "קברתיו" אלא ברעבון. וכן כתבו ה"ר מנחם בר' יעקב וה"ר אלעזר בר' יהודה וה"ר קלונימוס ב"ר גרשם זצ"ל אבל במקום שאמר העד אפילו בעת מלחמה ראיתיו הרוג אחרי כן והכרתיו יפה בטביעות עין פשיטא דנאמן. עכ"ל. וכ"כ הרב ר' נתן בר' שמעון זצ"ל ורבינו שמחה זצ"ל. והרוגי תל ארזא נראה שהעד לא העיד שנהרגו אלא מצאן הרוגים והכירם. והיינו כמו קברתים. וגם בההוא עדות דכרקום ביתר, בתוספתא שעיקר הברייתא, אין כת' "וקברתיו", אלא שהתלמוד מפרשו עכ"ל. ולפי דברי רבינו שמחה זצ"ל אם העד מעיד ראיתי שנהרג בקישרי המלחמה ואחר כך הכרתיו יפה אינו נאמן. כי כל עד לא אמר בדדמי דמה לו לומר בדדמי, ובעינן בהדיא אשה דייקא כי היא סומכת לומר מת במלחמה ולא דייקא.
ועוד כתב ראבי"ה זצ"ל אם היתה מלחמה בצפון ובאה מן הדרום שאנו יודעים בברור שהיא באה ממקום שלום, והיא אומרת מן הצפון ממקום מלחמה באתי ומת במלחמה דמותרת, כי מה שאומרת כן כסבורה שיותר יתירוה בכך. כך פירש את הירושלמי היא אומרת מת על מיטתו ועד אחד אומר מת במלחמה אינה נאמנת. מיהו אם התירוה לינשא על פיה לא תצא מהיתירה הראשון. היא אומרת מת במלחמה והעד אומר על מיטתו מותרת, לפי שהיא סבורה שיותר יתירוה כשתאמר מת במלחמה.
<h2>דף קטו.</h2>
אמרה "הציתו עלינו בית באש ונתמלא עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת" אינה נאמנת. נפלו עלינו גוים נפלו עלינו ליסטים הוא מת ואני נצלתי (והוא נשאר שם ומת) נאמנת, דאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה ונטרא עד דחזיא האמת.
עד אחד במלחמה מהו תיקו. פר"ח זצ"ל אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת, לא מהימני וכ"ש גוי ואפילו מסיח לפי תומו. עכ"ל. ור"י אלפס זצ"ל כתב עד אחד במים שאין להם סוף נאמן. ודוקא היכא דקאמר "אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואישתמודענא ליה דאיהו פלניא". ואי לא מסהדי הכי, אפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכל שכן עד אחד ואשה, דילמא בתר אומדן דעתא קא מסהדי.
<h2>דף קטז:</h2>
עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיט.
<h2>דף קיז.</h2>
האשה שאמרה "מת בעלי" כשהיא נאמנת תינשא ותטול כתובה, ואין האחין נכנסין לנחלה על פיה. נתיבמה, היבם נכנס לנחלה על פיה. "התירוני להנשא ותנו לי כתובתי" מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. "תנו לי כתובתי והתירוני לינשא" עלתה בתיקו ועבדינן לחומרא.
הכל נאמנים להעיד על האשה שמת בעלה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה ובת חמיה ואשת אב ואם יבמתה ואשת אחי בעלה מאביו.
<h2>דף קיז:</h2>
מעשה בלאה שבאתה בפני ב"ד ואמרה להם, ראובן אמר לי שמת בעלי ושלחו ב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה. והיא אומרת "באמת אמר לי לשם עדות ולא לשם השטאה". וכתב ראבי"ה זצ"ל אע"פ שאינו מודה עתה, היא נאמנת להכחישו. ורבינו שמחה זצ"ל חלק ואמר דאינה נאמנת.
גוי אחד העיד לפי תומו "נהרג" והתירוה לינשא, ואחר כך בא גוי אחר ואמר לא נהרג, תינשא אשתו. אחד אומר לפי תומו נהרג ושנים אומרים לא נהרג, אע"פ שנישאת תצא. שנים אומרים נהרג ואחד אומר לא נהרג אע"פ שלא נישאת תינשא. ואם שני גוים אומרים לפי תומם נהרג, ושנים [אחרים] אומרים לא נהרג אין לה תקנה, אם לא שאינם מכחישים זה את זה. כך השיב רבינו גרשם זצ"ל.
<h2>דף קכ.</h2>
אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם, פירש רבינו תם זצ"ל אדם שנהרג ולא נשאר כי אם (רק) פרצופו ופדחתו וחוטמו מעידין עליו. ואם חסר אחד משלשתן אין מעידין עליו אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו. אבל אם מכירו בטביעות עין גמור כגון דאמר אנא ידענא ביה דהאי דקמן פלניא הוא וראשו ורובו שלם, אפילו נחתך חוטמו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים. ודוקא בשלא נשאר רק פרצופו וחוטמו ופדחתו אין ניכר בטביעות עין. ואין מעידין אלא תוך שלשה ימים. ואם חסר אחד משלשתן, אפילו תוך שלשה אין מעידין עליו. ואפילו יש סימנין בגופו ובכליו אינו מעיד עליו כיון שאינו מכירו בטביעות עין.
בחור שהלך בספינה ונטבעה הספינה וכבר יש שבע שנים שלא חזר, והניח בבית בן ובת, והוא כבן ארבעה ועשרים ואשתו כבת עשרים. ואביו עשיר ואין לבחור נושים ואשתו היתה אהובה בעיניו. וביום שנטבעה הספינה היתה רוח סערה שלא זכרו זקני אותם מקומות כמוה מחוזק לאורך ימים, וכל הספינות שהיו באותו יום ובאותו הלילה כולם נשברו יותר מששים ספינות. ושברי אותה ספינה שהיה בה הבחור וכלים של שמן שהיו בה נמצאו על שפת הים סמוך לעיירות שהיו ישראלים דרים בם. ויהודי אחד היו לו שני כלים של שמן בספינה ונמצאו על שפת הים, והכירתם אשתו של אותו האיש. והחזירו לה הגוים שמצאו אחד מהם עם השמן שבו. הרב ר' אליעזר ב"ר שמעון זצ"ל רצה להסמיך כל אלו החזקות שמוכיחים שנטבעו לרוב, ולהתיר את אשתו לינשא לכתחילה. והרב ר' אברהם ב"ר משה זצ"ל כתב, שיש לסמוך, ולאוסרה לכל הפחות עד מקום שהשיירות מצויות ללכת שם ממקום שהיה דר שם. וכשהיו בודקים לכל אותם מקומות ולא היו מוצאים הרבה תימ' יותר להחמיר. אבל ראבי"ה זצ"ל הוכיח להם אין להתירה כלל.
ראוהו מגוייד או צלוב וחיה אוכלת בו או נפל לבור של אריות, ולרבי יהודה בן בבא לחפירה מליאה נחשים ועקרבים, וכן בנפל ליורה רותחת מליאה יין ושמן אין מעידין עליו [שמת]. ומפורש בירושלמי מגויד אומר אני בחרב מלובנת ניכווה וחיה. צלוב אומר אני מטרונית עברה עליו ופדאתו. חיה אוכלת בו אומר אני נתרחמו עליו מן השמים. נפל לבור אריות אומר אני נסים נעשו לו כדניאל. לכבשן האש אומר אני ניסים נעשו לו כחנניה מישאל ועזריה. ותמה על עצמך והלא בכל מקום חשו לעיגון. אלא הכין עיקרה דמילתא היכא שעל פי עדות הברור להן באנו להתיר הקילו להתירה על פי פסולים ועל פי גוי המסיח לפי תומו, דסמכו אעדות כל דהו דאשה דייקא ומינסבא. אבל כשאין כלל עדות ולא סימנים ברורים מחמירים. כל אלו דברי רבינו אב"י העזרי זצ"ל שכתבנו לעיל בסימן קי"ט. ועוד האריך יותר.
<h2>דף קכ:</h2>
וכשהגידו הגוים "מצאנו הרוג אחד וקברנוהו" והגידו לפי תומם על פרצופו ופדחתו וחוטמו ושעריו ועל חוטמו היה כמין גבשושית, וכך היה כאשר הגידו. השיב אבא מרי זצ"ל שאשתו מותרת. דגבשושית על חוטמו ודאי סימן מובהק הוא וסמכינן עליה אפילו למ"ד סימנין דרבנן. ולפי תומו היינו שהגוי מתחיל מעצמו להגיד שמת ולא הזכיר אשה, ושוב אם ישראל חוזר הדברים ושואלו לידע העיקר הוי מסיח לפי תומו, וכגון שאינו מזכיר אשה. כך פסקו רבינו אב"י העזרי זצ"ל ור"י אלפס זצ"ל. וכן כתוב בהלכות גדולות גבי אשה עד דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו.
<h2>דף קכא:</h2>
ועוד כתב רבינו שמחה זצ"ל וה"ר נתן ב"ר שמעון זצ"ל דאין גוי נאמן במסיח לפי תומו אלא כשאומר נהרג או מת, משום דלא צריך טביעות עין. אבל כשאומר מצאתי פלוני הרוג עם סימניו והיכא דאיכא למיחש דילמא אחר הוא וצריך טביעות עין וכל טביעות עין צריך עיון, וטביעות עין זה דמסיח לפי תומו שאין דעתו להעיד אלא כשראה אותו ממילא לא סמכינן עליה. דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד, איכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה.
בתוספתא בפרק בתרא דיבמות [הי"א], אין מעידין עליו עד שיהו מכירין שמו ושם עירו, אבל אמרו יצא אחד מעיר פלונית ונהרג, אם פישפשו באותה העיר ולא מצאו שנחסר אלא אחד, תלינן דהיינו ההוא שנהרג. אין מסיח לפי תומו כשר בדאורייתא אלא לעדות אשה בלבד אבל בדרבנן מהימן. ועד אחד במלחמה לכתחילה לא תינשא, ואם נישאת לא תצא.
פר"ח זצ"ל גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. ע"כ. והאלפסי כתב מת הרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תינשא דאין אדם משים עצמו רשע. וש"מ דרשע פסול לעדות אשה. ובמסיח לפי תומו כשר דלא גרע מגוי. עד כאן. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל כתב דרפיא בידיה, דכיון דיודע בטיב ישראל דילמא איערומי קא מערים וכוונתו להעיד. פסק רבינו אב"ן זצ"ל דקטן המסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה דווקא. ולא באיסורא דאורייתא אלא בעדות אשה. וכן בשבויה מסיח לפי תומו כשר ואפילו גוי או גויה או עבד. ורבינו אב"י העזרי זצ"ל כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסיח לפי תומו. אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עליה אפילו להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו. מה שאין כן בשאר מילי דרבנן, דבעודן קטנים הימינהו רבנן בדרבנן אפילו להעיד. ודוקא כשמעיד עשיתי מעשה, כגון עד כאן היינו באים בשבת או בדקתי את החמץ. אבל שלא על ידי מעשה אינו נאמן אפילו בגודלו מה שראה בקוטנו ואפילו בדרבנן.
<h2>דף קכב.</h2>
לעיל בסימן קט"ז כתבתי לשון הספר מעשה בצלמון באחד שאמר "אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת" והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו.
מצאו בשטר כתוב "אני ראובן מעיד שמת שמעון" אין משיאין את אשתו. ואם נודע שישראל כתבו ומי הוא הכותב, אפילו כתב בלשון גוים משיאין את אשתו.
שני תינוקות מעיר פרימוט בעת שנלכדה העיר הפקידום קרוביהם ביד גוי אחד. אחר כמה ימים באו קרוביהם לפדותם, ואמר הגוי "האחד מת והשני הרי הוא לפניך". ופדוהו ונשא אשה ומת בלא בנים. והנה יצא קול שהביאו תינוק אחד שנשבה מעיר פרימוט לפרגא למוכרו. ונשמט ליהודי יווני. ועוד משוחרר אחד בא מארץ יון ואמר "אני ראיתיהו בקושטנטינא", אשת המת מותרת לינשא לשוק. מספר הדינין.
